תאטרו רג'ו די טורינו
 |
תאטרו רג'ו די טורינו (באיטלקית: Teatro Regio, (התיאטרון המלכותי) הוא בית אופרה ולהקת אופרה בעלי חשיבות בטורינו, פיימונטה, איטליה.
בניינים אחדים סיפקו אולמות להפקות אופרה בטורינו מאמצע המאה ה-16, אבל רק ב-1713 החלו לשקול הקמת בית אופרה ראוי שמו, והתכנון נמסר לידי האדריכל פיליפו ג'ובארה. אף על פי כן, אבן הפינה הונחה רק בתקופת מלכותו של קרלו אמנואלה השלישי, מלך סרדיניה בשנת 1738, אחרי מות ג'ובארה. על העבודה עד השלמת הבנייה פיקח בנדטו אלפיירי, ועיצוב התיאטרון נעשה בידי ברנרדינו גלייארי.[1]
תאטרו רג'ו, 1740 עד 1936
תאטרו רג'ו (התיאטרון המלכותי) נחנך ב-22 בדצמבר 1740 ב"ארסאצ'ה" של פרנצ'סקו פאו. היה זה אולם מפואר, שהכיל 1,500 מושבים ו-139 תאים בחמישה נדבכים ויציע.
מכל מקום, התיאטרון נסגר בשנת 1792 בפקודת המלך והוסב לבניין מחסנים. עם הכיבוש הצרפתי של טורינו בזמן מלחמות נפוליאון, שונה שם התיאטרון ל"תיאטרון הלאומי" ולבסוף, אחרי הכתרת נפוליאון לקיסר, שוה שוב השם ל"תיאטרון הקיסרי".[2] עם נפילת נפוליאון ב-1814 חזר התיאטרון לשמו המקורי, ה"רג'ו". בשנים הבאות עברו על התיאטרון תקופות אחדות של משבר פיננסי והוא עבר לניהול העירייה ב-1870.
עוד תיאטראות נבנו בטורינו, בהם "תאטרו קאריניאנו" ב-1824. גם הוא עבר לשליטת העירייה ב-1932 ואחרי שהתאטרו רג'ו נהרס בשריפה ב-1936, שימש הקאריניאנו כאולם האופרה העיקרי בעיר עד לפתיחת הרג'ו מחדש בשנת 1973.
גם לפני שהתיאטרון נשרף כליל, התנהלו בטורינו בראשית המאה ה-20 דיונים בשאלה, אם לבנות את הרג'ו מחדש או להקים תיאטרון חדש לחלוטין. שתי תוכניות הוצגו וזו שנבחרה הרחיבה את קיבולת המושבים ל-2,425 על ידי ביטול נדבכי התאים הרביעי והחמישי ויצירת אמפיתיאטרון ענקי. העבודה הושלמה ב-1905 אבל התיאטרון נסגר במהלך מלחמת העולם הראשונה ונפתח מחדש ב-1919. עד פברואר 1936, הוצגו עונות אופרה באולם, עד ששריפה כילתה הכל מלבד חזית התאטרו רג'ו. הוא נשאר סגור למשך שלושים ושבע שנים.
תאטרו רג'ו המחודש לאחר 1973
לאחר השריפה, הוכרז על תחרות לאומית למציאת אדריכל, אך המלחמה והמצב הפיננסי הכללי גרמו לכך, שאבן הפינה הונחה רק ב-25 בספטמבר 1963. גם לאחר זאת, העבודה החלה רק בספטמבר 1967, בפיקוחו של האדריכל קרלו מולינו. [3]
התיאטרון המחודש, מרשים בעיצובו הפנימי המודרני אך נחבא מאחורי החזית המקורית, נחנך ב-10 באפריל 1973 בהפקה של ערביות סיציליאניות (I vespri siciliani) של ורדי, בבימוי מריה קאלאס וג'וזפה די סטפאנו.
האולם החדש מכיל 1,750 מושבים, בנוי בצורת אליפסה ויש בו מפלס רחב-ממדים לתזמורת ו-37 תאים סביב-סביב. קונכייה אקוסטית נוספה לשיפור הצליל.
החזית
החזית החיצונית של הבניין בנויה בתבנית ייחודית, שעושה שימוש בלבנים מסותתות לפי הזמנה ליצירת תבליט של כוכבים, שנראה כחופף על עצמו שוב ושוב, בדומה לקשקשי-דג. זו אשליה, שמקורה בשיטת הבנייה הייחודית של הקיר, שהנו ישר למעשה. הצללים שנוצרים על ידי חלקים בולטים יוצרים אשליה זו והתבנית המורכבת מחזקת אותה.
חזית תאטרו רג'ו היא בין בנייני פיימונטה, שהם חלק מאתר מורשת עולמית (אונסקו).[4]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ איליין ברודי, טורינו, פיידמונט, "מדריך מוזיקה לאיטליה", עמ' 109–114, עורכת איליין ברודי, הוצאת מקמילן, לונדון
- ^ סקירת של תולדות תאטרו רג'ו די טורינו. כרך I: תיאטרון החצר; כרך II: התיאטרון העירוני, ג'ורנל למוזיקה וספרות, כרך 59, גליון 1, עמ' 78-76
- ^ היסטוריה של תאטרו רג'ו טורינו
- ^ משכן מלכי בית סבוי, יונסקו 18 במרץ 2020
32402676תאטרו רג'ו די טורינו