תאוריית דה ברויי-בוהם
תאוריית דה ברויי-בוהם (באנגלית: De Broglie–Bohm theory), הידועה גם בשם מכניקה בוהמית, ו-הפירוש של בוהם למכניקת הקוונטים, הינה פירוש למכניקת הקוונטים. בנוסף לפונקציית הגל המוכרת ממכניקת הקוונטים, אשר קיימת על פני מרחב כל הקונפיגורציות האפשריות, על פי תאוריה זו קיימות גם קונפיגורציות אשר קבועות גם בלי שהן נצפות או נמדדות. הפיתוח של קונפיגורצית בזמן (משמע המיקומים של כל החלקיקים בקונפיגורציה) נקבעים על ידי פונקציה מכוונת התלויה בפונקציית הגל, ופונקציית הגל מתפתחת בזמן לפי משוואת שרדינגר. התאוריה נקראת על שמם של לואי דה ברויי (1892–1987) ודייוויד בוהם (1917–1992).
התאורייה פותחה לראשונה בשנות ה-20 על ידי דה-ברולי, אשר לבסוף שוכנע לעזוב את התאורייה לטובת פרשנות קופנהגן של מכניקת הקוונטים, שהייתה ונשארה היום הפרשנות המקובלת על רוב הפיזיקאיים. בשנת 1952, לאחר שמאס בשמרנות שרווחה בקרב הפיזיקאיים באותה תקופה, גילה דייוויד בוהם את התאורייה של דה-ברולי מחדש. הרעיונות של בוהם לא קיבלו באותה עת הכרה רחבה, הן בגלל סיבות אישיות הקשורות לבוהם עצמו והן עקב התנגדות המבוססת על טיעונים פיזיקאליים. פיזיקאיים תאורטיים לא הסכימו לקבל את התאוריה, בעיקר עקב אופייה הנונלוקאלי. משפט בל (1964) קיבל השראה כאשר ג'ון סטיוארט בל גילה את עבודותיו של דייוויד בוהם, ותהה האם ניתן להיפטר מהנונלוקאליות הגלויה של התאורייה. החל משנות ה-90 התעורר עניין חדש בתאוריה וכיום יש מספר קבוצות העובדות על ניסוח הרחבות לתאוריית דה ברולי-בוהם.
