שירת הברבור
שירת הברבור הוא ביטוי מטאפורי שמשמעו היצירה האחרונה, או האמירה האחרונה של מוזיקאי או משורר. בהרחבה, משמש הביטוי לציון הפעולה האחרונה או היצירה האחרונה בתחום פעולה מסוים לפני עזיבתו.
רקע
מקור הביטוי במיתוס הנושן לפיו הברבור המצוי (Cygnus olor, הברבור האילם) אינו משמיע קול במהלך חייו, אך בגוועו הוא משמיע שירה ענוגה ושוברת לבבות. המיתוס היה מוכר כבר בעת העתיקה. פליניוס הזקן עוסק בספר העשירי של "תולדות הטבע" שלו בציפורים ובפרק 32 שנושאו ברבורים מציין: "נטען כי ברגע מותו הברבור משמיע שיר אבל, אך זוהי שגיאה, לדעתי, לפי בדיקות שביצעתי במספר הזדמנויות."
בפועל, לא רק שהברבור המצוי אינו משמיע שיר אֵבֶל בעת מותו, הוא אינו אילם כלל, וישמיע קול חצרוץ דק או קול נשיפה בעת רוגזה או כאשר מאיימים על הטריטוריה שלו. ייתכן והסיפור נולד משום שהברבור המצוי נוטה פחות להשמעת קולות מהברבור השר (Cygnus cygnus) בעל המקור הצהוב או מקרוב משפחתו הברבור הקטן (Cygnus bewickii).
השימוש בביטוי רווח בספרות, בשירה ובמוזיקה, כשהיצירה המפורסמת ביותר בנושא היא ככל הנראה מחזור השירים "שירת הברבור" של פרנץ שוברט (Schwanengesang), שפורסמה בשנת מותו, 1828. הביטוי התגלגל ככל הנראה לעברית מן הגרמנית, אולי בהשפעת יצירתו של שוברט.
