שימוש לרעה בהליכי משפט

תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט–2018, בנוסחן שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 2021, אוסרות שימוש לרעה בהליכי משפט, וקובעות כי "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו", וכן לחייב בעל דין זה בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו. התקנות אינן מגדירות שימוש לרעה בהליכי משפט, אך מציינות שנכללים בו "פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו."

בנפרד קובעות התקנות שעל בעלי הדין ובאי כוחם "לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית".

טרם התקנת התקנות

עוד קודם להתייחסות המפורשת בתקנות לשימוש לרעה בהליכי משפט התייחסו בתי המשפט למושג זה, כנגזר מהדרישה להתנהגות בתום לב. נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש דנה במאפייניו של שימוש לרעה בהליכי משפט:

השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי – כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו.

בתי המשפט פסקו שלל סנקציות על שימוש לרעה בהליכי משפט. עמד על כך שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין:

דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט, כשמה כן היא, נועדה למנוע שימוש לרעה בהליכים וכן בזכויות ובכוחות שכללי הפרוצדורה מקנים לבעלי דין – זאת, על מנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי, למזער את העלות החברתית הכוללת של התדיינות, וכן כדי להגן על בעלי דין מפני התנהלות פסולה ומזיקה של יריביהם. כדי להגשים יעדים אלה, מסמיכה הדוקטרינה את בתי המשפט להטיל סנקציות שונות על בעלי דין שעושים שימוש לרעה בהליכים. מטרתן של סנקציות אלה היא ליצור הרתעה מפני שימוש לרעה בהליכים ולהגן על כל אותם בעלי דין אשר נפגעים מהשימוש לרעה. הדוקטרינה מטילה סנקציות אלה רק על מי שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט בכוונת מכוון – זאת, כדי למנוע הרתעת יתר של תובעים ושל נתבעים ועל מנת שלא לחסום את גישתם של אנשים לבתי המשפט. דוקטרינת השימוש לרעה נטועה אפוא הן במשפט הציבורי – בהיותה מכשיר אשר בא להבטיח את פועלה התקין של המערכת המשפטית – והן במשפט הפרטי, בהיותה מכשיר שנועד לכונן צדק מתקן בין הפוגע לנפגע. מדובר בדוקטרינה משפטית כללית שחלה על כל מעשה אשר מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ואשר נעשה במתכוון, להבדיל מרשלנות או שגגה גרידא.

המניע להתקנת התקנות העוסקות בשימוש לרעה בהליכי משפט

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג הציג את המניע לחקיקת התקנות העוסקות בשימוש לרעה בהליכי משפט:

חלק גדול מהתמריץ לשימוש לרעה בהליכי משפט, נובע מסלחנות יתר של המערכת המשפטית, שאינה גובה מחיר הולם עבור ניסיונות פסולים מעין אלו. נוכח גישה מקלה זו, בעל דין הפועל באופן רציונלי, ועורך 'ניתוח כלכלי' בסיסי, מגיע למסקנה שהנזק שעתיד להיגרם לו, אם בכלל, משימוש לרעה בהליכי המשפט, קטן בהרבה מן התועלת שהוא עשוי להפיק מכך. על כגון דא נאמר בתלמוד "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (= אין להאשים את העכבר הגונב חיטים מבעל הבית, כי אם את החור שבאמצעותו עלה בידו להיכנס למקום הגנבה) (בבלי, קידושין נו, ע"ב). כלל גדול לימדונו חכמינו: אין לתלות את הכֶּשֶׁל בפרט שכָּשַׁל, כי אם במערכת, אשר לא מנעה את דפוס הפעולה שהביא לכֶּשֶׁל.

נראה כי מחוקק-המשנה היה ער למצב הקיים, וביקש 'להפוך את המשוואה'. מעתה ואילך, יֵדע כל בעל דין, כי אם יעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, יֵצא מההליך וידיו על ראשו. מחיקת כתב הטענות; הטלת הוצאות על הצד הגבוה לטובתו של הצד השני; והטלת הוצאות בשיעור משמעותי לטובת אוצר המדינה, כל אלה יובילו לכך ש'ניתוח כלכלי' שיתבצע אקס-אנטה, יצביע על חוסר הכדאיות הכלכלית הטמונה בשימוש לרעה בהליכי המשפט. כך נוכל לעמוד על המשמר, ולוודא כי בפעולתנו כשופטים אנו מקדמים עשיית צדק, ומוֹנעים ניצול של מערכת המשפט, על-ידי בעלי אינטרסים זרים, אשר עלולים להסיג את הצדק לאחור.

בהתאם לגישה זו, בפסק דין שבו נקבע שבעלי דין עשו שימוש לרעה בהליכי משפט, הם חויבו בתשלום הוצאות בסכום כולל של 75,000 ש"ח.

הבחנה בין חוסר תום לב לשימוש לרעה בהליכי משפט

ההפרדה שבתקנות, בין התנהגות בחוסר תום לב, שלא נקבעה לה סנקציה מסוימת, לבין שימוש לרעה בהליכי משפט, מעשה שנקבעו לו הסנקציות האמורות לעיל, מובילה לצורך במבחן שישמש להבחנה בין חוסר תום לב לבין שימוש לרעה בהליכי משפט. פרופ' יששכר רוזן-צבי הציע מבחן כזה:

"כוונת מחוקק המשנה הייתה להבחין בין פעולות שנועדו לסכל את היכולת לממש את התכלית של התקנות ולהשיג הישגים לא ראויים בתוך ההליך עצמו – המהוות חוסר תום לב, לבין פעולות שתכליתן לעשות שימוש בהליך המשפטי לשם השגת מטרות לא ראויות שהן זרות להליך – המהוות שימוש לרעה בהליכי משפט."

השופט סולברג התייחס אף הוא להבחנה זו:

בעל דין המנהל הליך משפטי, שמטרותיו לגיטימיות, יכול להשתמש בזכויותיו הדיוניות שלא בתום לב, ועדיין לא יעלה הדבר כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. יחד עם זאת, ישנם מקרים בעלי חומרה יתרה, שבהם עצם קיומו של ההליך המשפטי כולו – או של בקשה מסוימת המוגשת בגדרו – לא נועדו להגשמת המטרה הלגיטימית שעליה מצהיר בעל הדין, ומשמשים אך כ'חרב', שנועדה לקדם אינטרסים אחרים של אותו בעל דין או צדדים קשורים לו. למקרים מעין אלו, התייחס מחוקק-המשנה בחומרה יתרה, משום שהם חותרים תחת תכליתו הבסיסית של ההליך השיפוטי. דווקא הליך זה, המשמש מכשיר לעשיית צדק, הופך לכלי שרת בידי גורמים אינטרסנטיים, אשר באמצעותו מונעים את הצדק מלבוא.

השופט סולברג ציין שהמבחן שהציע פרופ' רוזן צבי "אינו ממצה דיו; הוא אינו לוכד ברשתו את כלל השימושים האפשריים לרעה בהליכי משפט, שבהם עוסקת התקנה. ... יחד עם זאת, ברי כי גם מבחן זה, די בו כדי לקבוע, במקרים מובהקים, כי אכן נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט."

דוגמאות

• השופט סולברג קבע כי "תביעות השתקה הן מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליך משפטי, שכן יעודן – השגת תכליות הזרות וחיצוניות להליך זה. ... פגיעתן הרעה של תביעות השתקה אינה נעוצה בתוצאה השיפוטית שמתקבלת באחריתן, אלא דווקא במחירים שגובה ההליך עצמו מן הנתבעים, בהיבטי לחצים נפשיים וכילוי משאבי זמן וממון".
• השופט שטיין קבע כי "כלל זה [איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט] אוסר על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונת של עובדות מטריאליות, כאלה או אחרות. כמו כן אוסר הוא על בעל דין לנסות ולעוות את הדין על ידי מתן עדות שקרית ביודעין. איסורים כאמור יש לאכוף בנחישות, ביד קשה, ובאופן שירתיע בעלי דין מפני מתן עדות שקר ומעשים פסולים אחרים אשר מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט. התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – כאשר העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרת ביודעין מתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט – היא מתן פסק דין לחובת השקרן (בנוסף לענישה פלילית ופסיקת הוצאות, עניינים שאינם עומדים לדיון כאן)."

לקריאה נוספת

• אבישי אדד, שימוש לרעה בהליכי משפט: הגנה דיונית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות, הוצאת בורסי, 2013.
• אריאל לוין, שימוש לרעה בהליכי בית-משפט - מבט עיוני ומעשי, הוצאת אוצר המשפט, 2024.

קישורים חיצוניים

• משה בר ניב (בורנובסקי) ורן לחמן, ניצול לרעה של הליכים משפטיים בישראל, הפרקליט נד, תשע"ו

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שימוש לרעה בהליכי משפט40608362