שימור אתרים ארכאולוגיים

שימור אתרים ארכאולוגיים נדרש משום שחפירה ארכאולוגית מטבעה הורסת אתרים ארכאולוגים. התל על כל ממצאיו נשמר כקפסולת זמן עד לבואו של הארכאולוג אשר חופר ומוציא את האוצרות הטמונים בו לאור. חשיפת הממצא לאור משאירה אותו חשוף לפגעי הטבע, ולעיתים קרובות הוא נהרס. המודעות לבעיה זו גדלה עם השנים, והיום בכל העולם מוקדש חלק מתקציב החפירה לשימור האתר וממצאיו. גודלו תלוי במשאבי החפירה הספציפית ובמקורות המימון. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, נהגו משלחות החפירה לחפור ולהסיר שכבות גדולות מהתל. המשלחת שחפרה בתל מגידו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 תכננה לחפור את כל התל. רק בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה החפירה נעצרה, והאתר ניצל. גם שיטות השימור השתכללו עם השנים. היום יודעים למשל ששימור וחיזוק קיר בעזרת בטון מזיק לאתר כיוון שהבטון מפריש מלחים המזיקים לקיר האבן הקדום. עם השנים נוסד מקצוע חדש הנקרא "שימור ארכאולוגי" ויש ללמוד אותו בנפרד. לא כל ארכאולוג יודע איך לשמר. האתר סוסיתא מהווה דוגמה לדרך נכונה לטפל בנושא. האתר הוא גן לאומי המנוהל בידי רשות הטבע והגנים המבצעת באתר תחזוקה שימורית. משלחת חפירות סוסיתא, החושפת את האתר החל משנת 2000, מבצעת באתר פעולות שימור נרחבות ומקצה תקציבים משמעותיים לשם שימור הממצאים והעתיקות באתר במקביל לחפירות^[1].

פעולות השימור נעשות לאור המקובל בעולם כפי שהתוותה הוועדה הבינלאומית למונומנטים ולאתרים - איקומו"ס, ולאור ההגדרות וההנחיות של מסמכים דוקטרינרים הנוגעים לנושא כמו אמנת ונציה.