שיטת השקילה ההברתית-דקדוקית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שיטת השקילה ההברתית-דקדוקית היא שיטת שקילת שירים שהייתה נהוגה אצל משוררי ספרד בימי הביניים, והייתה נהוגה בעיקר בשירת הקודש שלהם. שיטת שקילה זו מבוססת על מספר הברות שווה בכל טורי השיר. בשיטה זו ההברה נתפסת במשמעה הדקדוקי ולא העיצורי, ומכאן נובע שמה של השיטה.

היסטוריה

שיטת השקילה ההברתית פותחה בספרד במקביל לשיטת השקילה הכמותית. המשורר הידוע שפיתח שיטה זו הוא רבי יצחק אבן מר שאול תלמידו של המשורר רבי דונש בן לברט, שהיה המשורר הראשון שייבא את שיטת השקילה לשירים העבריים. גם המשורר רבי יוסף אבן אביתור כתב שירים רבים על פי שיטת שקילה זו. עם הזמן נקבעה שיטה זו בספרד בעיקר לצורך חיבור שירי קודש ובמיוחד בשירים סטרופיים.

מבנה המשקל

בשיטת השקילה ההברתית אין שום הבחנה בין הברות ארוכות לקצרות, בניגוד למשקל הכמותי, המושתת על הבחנה זו. והיא מבוססת על מספר הברות דקדוקיות שוות בכל טור בשיר. לצורך כך נספרו מספר ההברות בכל משפט, כשהשווא הנע, |וי"וי החיבור[1] והתנועות החטופות מובלעות בקריאה ואינן נספרות, שכן מבחינה דקדוקית הן אינן הברות כי אם נסמכות להברות שלידן.

לדוגמה: בקשתו המפורסמת של רבי יצחק אבן מר שאול "א-להי, אל תדינני כמעלי", שקולה במשקל ההברתי, כשכל משפט מכיל שמונה הברות:

אֱלֹ-הַי- אַל- תְּדִי-נֵ-נִי- כְּמַ-עֲלִי // וְאַל- תָּ-מֹד- אֱלֵי- חֵי-קִי- כְּפָ-עֳלִי

בְּחֶמְ-לָתְ-ךָ- גְּמֹל- עָ-לַי- וְאֶחְ-יֶה // וְאַל- נָא- אֵל- תְּשַׁ-לֵּם- לִי- גְּמוּ-לִי

השקילה בשיטה זו הייתה נוחה וקלה יותר מן השקילה הכמותית, ואפשרה למשוררים לנסח את דבריהם בלשון קולחת ובלא עיוותי תחביר.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ בין המנוקדות בשווא נע, ובין המנוקדות בשורוק, כגון הווים שלפני אותיות בומ"ף שאינן שוואיות.