שטר העומד ליגבות כגבוי דמי

שטר העומד ליגבות כגבוי דמי
(מקורות עיקריים)

משנה	משנה, מסכת סוטה, פרק ד', משנה ב'
תלמוד בבלי	מסכת סוטה, דף ה'

שטר העומד ליגבות כגבוי דמי היא קביעה השנויה במחלוקת, לפיה כאשר ישנו בידו של בעל חוב שטר חוב העומד לגבייה, הוא נחשב מוחזק, ולמרות שבפועל הכסף המשועבד לגביית החוב אינו בידו, הוא לא נחשב מוציא מחבירו.

המקור

המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אודות קביעה זאת, נסובה אודות סוטה שנחשדה על ידי בעלה כי חטאה עם אדם אחר, אך לפני שהספק התברר כדין התורה על ידי שתיית מים המאררים, מת הבעל:

מֵתוּ בַעֲלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא שָׁתוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה וְלֹא שׁוֹתוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה

— משנה, מסכת סוטה, פרק ד', משנה ב'.

בגמרא מוסבר כי לפי בית שמאי כל אדם שיש לו שטר חוב על חבירו ושיעבד לו בו קרקעותיו, מוחזק בעל השטר בנכסים יותר מהלווה, ומכיון שהנכסים עומדים ברשותו של התובע (המלווה) עליו להביא ראיה כדי להפקיע את תוקף השטר. אף כאן, מכיון ששטר העומד ליגבות כגבוי דמי, על יורשי הבעל להביא ראיה שהאשה אכן חטאה, ולא - תגבה האשה את כתובתה. לעומת זאת סוברים בית הלל שגם במקרה של שטר, נחשב בעל השטר מוציא מחברו ועליו להביא ראיה, ומכיון שבנידון דידן ישנו ספק אם זינתה, אין ספק מוציא מידי וודאי ועליה להביא ראיה שלא חטאה.

השוואה לכללים אחרים

בניגוד לכלל הידוע כל העומד שמוסכם לפי תנאים רבים, לפיו כל פעולה שעתידה ליעשות והמצב מאפשר זאת, יש להחשיב את הפעולה כאילו כבר נעשתה, סוברים תנאים אלו שהכלל האמור תקף רק בדבר שעומד אכן להתבצע בפועל בסופו של דבר ובידו של האדם לעשותו, אך שטר העומד ליגבות רק על ידי בית דין אינו נחשב בידו של מחזיק השטר ולכן אינו נחשב כגבוי. עם זאת, יש הלמדים ממחלוקת זו גם לגבי מקרים אחרים של מעשים העומדים להעשות.

הלכה למעשה

נחלקו הראשונים האם ישנם מקרים בהם יש לכלל זה משמעות, לפי רבינו שמחה במקרה שהאלמנה תפסה מטלטלין בכתובתה וישנו ספק בדבר, אומרים שמכיון ששטר העומד ליגבות כגבוי דמי וכבר תפסה בפועל שהיא כבר מוחזקת בדבר מודים גם בית הלל שכגבוי דמי, אך ראבי"ה חולק עליו וסובר שאין לתפיסה כל משמעות במקרה זה.