שארלוט פאריו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שארלוט פאריו ( צרפתית: Charlotte Perriand ) (נולדה 24 באוקטובר 1903 - נפטרה 27 באוקטובר 1999) הייתה אדריכלית ומעצבת צרפתיה. עבודתה נודעה ביצירת חללי מגורים פונקציונליים, מתוך אמונה שעיצוב טוב יותר יסייע ביצירת חברה טובה יותר. במאמרה "L'Art de Vivre" מ -1981 היא קובעת "הרחבת אמנות המגורים היא אמנות החיים - חיים בהרמוניה של האדם עם תחושותיו וכן עם הסביבה שלו." [1] שארלוט אהבה להקדיש זמן במרחב שעמדה לעצב, לפני שתתחיל בתהליך עצמו. באוטוביוגרפיה שלה, "שארלוט פאריו: חיי יצירה", היא אומרת "אני אוהבת להיות לבד כשאני מבקרת במקום מסוים או באתר היסטורי. אני אוהבת להשתלב באווירתו, להרגיש במגע ישיר את המקום בלי לחדור אליו." גישתה לעיצוב כוללת קבלת המקום והערכתו כפי שהוא. פאריו הרגישה שהיא התחברה לכל מקום שהיא עבדה בו או רק ביקרה שם. היא נהנת מדברים חיים גם באתר שהיה אמור להיות מת.

ראשית חייה

פאריו נולדה בפריז, צרפת, למשפחה של חייטים. המורה שלה לאמנות בתיכון שמה לב ליכולות הציור שלה, ויחד עם אמה עודדו אותה להירשם ל- Ecole de L'Union Centrale de Arts Decoratifs ("בית הספר המרכזי לאמנויות דקורטיביות") בשנת 1920 ללמוד עיצוב רהיטים, שם שהתה עד 1925. אחד ממוריה המפורסמים בתקופה זו היה מעצב הפנים של הארט דקו הנרי ראפין. [2] פאריו המשיכה את לימודיה באמצעות השתתפות בשיעורים בחנויות כלבו שסיפקו סדנאות עיצוב. היא גם הלכה להרצאות של מוריס דפרן, מנהל האולפן של סדנת 'לה מיטריס'. בשנת 1925 נבחרו הפרויקטים שלה מהעבודה בבית הספר כחלק מה- Exposition Internationale des Arts Decortifs et Industriels Modernes. דפרן הציב גם את העיצובים שלה בגלריית לאפייט סביב התקופה ההיא.[3]

קריירה

שנתיים לאחר סיום הלימודים, שיפצה שארלוט פאריו את דירתה לחדר עם קורה עשויה מאלומיניום, זכוכית וכרום ושולחן קלפים עם מחזיקי משקאות. היא חזרה על העיצוב הזה ב״בר בעליית הגג" בסלון ד'אוטן ב -1927. העיצוב שלה כלל שפע של משטחי אלומיניום המשקפים את האור וציפויי ניקל, כמו גם בכריות עור ומדפי זכוכית. העיצוב שלה זכה לשבחים רבים בעיתונות, ותייגו אותה ככישרון לגדול. [4] העיצוב שלה ״בר בעליית הגג״ הראה את העדפתה לעיצובים המייצגים את עידן המכונה, שהיו שונים מאופנת הזמן ההוא לחפצים המעוטרים בעבודת יד, ועשויים מעצים נדירים.

פאריו ניצלה את השימוש בפלדה כמדיום בפרויקט זה, שבעבר שימש בעיקר לעיצוב על ידי הגברים. למרות ההצלחה של ״הבר בעליית הגג״ בפרסום שמה,[3]פאריו לא הסתפקה ביצירת עיצובים רק למען יוצאי הדופן. היא רצתה לעבוד אצל לה קורבוזיה ולקדם ייצור סדרתי ודיור בעלויות נמוכות.[5] היא קיבלה השראה מספריו של לה קורבוזיה, מכיוון שהיא חשבה שכתביו שביקרו את האומנות הדקורטיבית, תואמים את האופן בו היא עיצבה.[3] כאשר פנתה לעבודה בסטודיו של לה קורבוזיה באוקטובר 1927, היא נדחתה בתשובה "איננו רוקמים כריות כאן." חודש לאחר מכן ביקר לה קורבוזיה בתערוכה ״בר בעליית הגג״, בסלון ד'אוטן, ששכנע אותו להציע לה עבודה בעיצוב רהיטים.[5]

עבודה עם לה קורבוזיה 1927 - 1937

בסטודיו של לה קורבוזיה היא הייתה אחראית על עבודות עיצוב הפנים, וקידומם באמצעות סדרה של תערוכות. [6] פאריו תיארה את היצירה כשיתוף פעולה פורה בין לה קורבוזיה, פייר ז'אננט, לבינה, ״אנחנו כשלוש אצבעות ביד אחת״. [7]

כיסא מסתובב בעיצוב של שארלוט פאריו 1927

בשנת 1928 היא עיצבה שלושה כיסאות בעזרת עקרונותיו של קורבוזיה, שטען כי כיסא הוא "מכונה לישיבה". כל אחד מהשלושה התאים לתפקידים ולמשימות שונות. לבקשתו של קורבוזיה הוכן כיסא לשיחה - כיסא מסתובב. השני יועד למנוחה: ״כיסא נוח״ והאחרון לשינה: ספסל הכיסא. לכיסאות היו מסגרות מצינורות פלדה, מצופים ניקל או כרום.

בשנות השלושים המוקד של פאריו נעשה שוויוני ופופוליסטי יותר. לצד עיצוב רהיטים וחללי מגורים, היא הייתה מעורבת גם בארגוני שמאל רבים כמו Association des Écrivains et Artistes Révolutionnaires, ו- Maison de la Culture. בשנת 1937 עזרה להקמת The Union des Artistes Modernes. בעיצובים שלה מאותה תקופה, במקום להשתמש בכרום, שהתגלה כיקר, החלה להשתמש בחומרים מסורתיים כמו עץ ​​וקנים, שהיו נוחים יותר. היא גם התחילה להשתמש בכמה טכניקות בעבודת יד שהציגה בתערוכה הבינלאומית של בריסל ב -1935. רבים מהעיצובים שלה מהתקופה הזו עוצבו בהשראת הרהיטים המפוארים של סאבואה בה התגוררו סבא וסבתא - מקום בו ביקרה לעיתים קרובות בילדותה.

יפן ווייטנאם 1940–1946

לאחר שסיימה את עבודתה עם לה קורבוזייה, היא עבדה עם ז'אן פרובה. הוא תכנן חפצי מתכת, כמו מסכים ומעקות למדרגות. המלחמה הפנתה את המוקד שלהם לעיצוב צריפים לדיור זמני. בשנת 1940 נכנעה צרפת, והם נפרדו עד שנת 1951. שרלוט פאריו עזבה את צרפת ונסעה ליפן כאשר הגרמנים כבשו את פריז בשנת 1940.[3] היא נסעה ליפן כיועצת רשמית לעיצוב תעשייתי למשרד המסחר והתעשייה. ואילו ביפן ייעצה לממשלה איך לשפר את הסטנדרטים של העיצוב בתעשייה היפנית לפיתוח מוצרים עבור המערב.

עיצוב חדר יפני על ידי שארלוט פאריו, מתוך תערוכה בשנת 2008

בדרכה חזרה לאירופה היא נאלצה לגלות לוייטנאם בגלל המלחמה. לאורך כל גלותה היא למדה עבודות עץ ואריגה וגם הושפעה מהעיצוב המקומי. גם ל״ספר התה״ שעסק במשמעות של התה וטקס התה בתרבות היפנית, שקראה בתקופה זו הייתה השפעה רבה על עבודתה והיא התייחסה אליו לאורך כל שאר הקריירה שלה.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה (1939–1945) גברה ההתעניינות בשימוש בשיטות וחומרים חדשים לייצור המוני של רהיטים. יצרני חומרים כמו פורמייקה, דיקט, אלומיניום ופלדה נתנו חסות לתערוכות של מעצבים. מעצבים שהציגו את עבודתם הניסיונית בתערוכות בתקופה זו כללו את פאריו, פייר גוארשה, רנה-ז'אן קיילט, ז'אן פרובה, ג'וזף-אנדרה מוטה, אנטואן פיליפון וג'קלין לקוק. [8]

חזרה לפריס 1946

שארלוט פאריו הייתה מבוקשת מאוד ועבדה על פרויקטים רבים מאתרי סקי ועד דיור סטודנטים. לעיתים קרובות היא סירבה לרהט בניינים שתוכננו על ידי אדריכלים אחרים. עם זאת, היא הייתה להוטה לעבוד עם ז'אן פרובה ששיתף איתה פעולה והפיק כמה מהעיצובים שלה משנת 1951 עד 1953. [9] היא עיצבה את חללי הפנים והמטבחים ליישוב המפורסם של יוניט.

כיסא נוח בעיצובה של פאריו 1927, בסטודיו של לה קורבוזייה .

חלק מהעבודות שלה כוללות:

לז ארק 1967–1982

אתר הסקי בלז ארק בסבואה (ליד גרנובל) שילבו את האינטרסים של שרלוט פאריו בתחום הכנה, סטנדרטיזציה, תיעוש ואדריכלות הרים, ומהווים את שיא הקריירה שלה.[10] מכיוון שהאורחים בילו את רוב זמנם בחוץ, עיצבה שרלוט חדרים מינימליים, כאשר סגנון התא המינימלי הוא סימן ההיכר של העיצוב שלה. במקום זאת יש בבניינים חללים רבים הפתוחים לטבע. סטנדרטיזציה חשובה של היחידות הרטובות (חדרי אמבטיה ומטבחים) הגבירה את היעילות ואיפשרה להקים 500 יחידות מגורים במהירות רבה.[10]

חיים אישיים

בשנת 1926 נישאה שרלוט פאריו לבעלה הראשון, פרסי קילנר שוליפילד, והם הסבו את דירת הגג שלהם לפנים 'בעידן המכונה'. הייתה להם בת אחת, פרנט פאריו. היא עבדה לצד אמה למעלה מ 25 שנה. [11] בשנת 1930 שרלוט ופרסי נפרדו והיא עברה למונפרנס.

הדירות באתר הסקי לה אקר, סבואה - אחד משיאי התכנון של שארלוט פאריו

היא נפטרה שלושה ימים לאחר יום הולדתה ה 96 בשנת 1999.

ציר זמן

1927 מתראיינת על ידי לה קורבוזיה ונדחית. בהמשך אותה שנה מזמינה את לה קורבוזייה לראות את עיצוב ״בר בעליית הגג״, המלא ברהיטי צינורות פלדה. היצירה שלה, מרשימה אותו וכתוצאה מכך מזמין אותה לה קורבוזיה להצטרף לסטודיו שלו לעיצוב רהיטים ופנים. [12]

1928 מעצבת שלושה כיסאות עם לה קורבוזיה ופייר ז'אנרט לפרויקטים האדריכליים של הסטודיו.

1929 יוצרת דירה מודרנית מזכוכית וצינורות פלדה שתוצג כציוד d'Habitation (ציוד חי) בסלון ד'אוטן.

1930 נוסעת למוסקבה לכנס בינלאומי של ארכיטקטורה מודרנית (CIAM). מעצבת את ביתן שווייץ באוניברסיטת סיטי בפריס.

1932 מתחילה לעבוד על פרויקט מפקדת ״צבא הישעה״ בפריס.

1933 מסעות למוסקבה ולאתונה בכדי להשתתף בכנסים

1934 מתכננת ריהוט ואביזרי הפנים לדירה החדשה של לה קורבוזיה.

1937 עוזבת את הסטודיו של לה קורבוזיה כדי לשתף פעולה עם האמן פרננד לז׳ה בביתן בתערוכת פריז בשנת 1937 והתחלת העבודה באתר סקי בסאבואה.

1939 כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, היא עוזבת את סאבואה כדי לחזור לפריס ולעצב בניינים טרומיים עם ז'אן פרובה ופייר ז'אנרט.

1940 מפליגה ליפן שם מונתה כיועצת לעיצוב תעשייתי במשרד המסחר והתעשייה.

1942 נאלצה לעזוב את יפן אך נלכדת על ידי המצור הימי ומבלה את שארית המלחמה בווייטנאם, שם היא מתחתנת עם בעלה השני, ז'אק מרטין, ויולדת בת, פרנט.

1946 חוזרת לצרפת ומחייה את הקריירה שלה כמעצבת עצמאית ושיתוף הפעולה שלה עם ז'אן פרובה.

1947 עובד עם האומן פרננד לזר על עיצוב בית חולים.

1950 מעצבת מטבח לבניין דירות של לה קורבוזיה Unité d'Habitation במרסיי.

1951 מארגנת את החלק הצרפתי בטרינלה די מילאנו.

1953 משתפת פעולה בעיצוב מלון דה פראנס בקונאקרי, גינאה

1957 מתכננת את בניין חבר הלאומים עבור האומות המאוחדות בז'נבה.

1959 עובדת עם לה קורבוזיה והארכיטקט הברזילאי לוסיו קוסטה על פנים בית המיסון דו ברסיל שלהם באוניברסיטת סיטה בפריס.

1960 משתפת פעולה עם ארנו גולדפינגר על עיצוב משרד התיירות הצרפתי בפיקדילי בלונדון.

1962 מתחילה פרויקט ארוך טווח לעיצוב סדרת אתרי סקי בסאבואה.

1985 רטרוספקטיבה של עבודתה בפאריס.

1998 פרסום האוטוביוגרפיה שלה, Une Vie de Création, והצגת רטרוספקטיבה במוזיאון העיצוב בלונדון.

1999 מתה בפריס.

מקורות

  • Charlotte Perriand by Elisabeth Vedrenne. Assouline, November 2005. ISBN 2-84323-661-4.
  • Charlotte Perriand: A Life of Creation by Charlotte Perriand. Monacelli, November 2003. ISBN 1-58093-074-3.
  • Charlotte Perriand: An Art of Living by Mary McLeod. Harry N. Abrams, Inc. December 2003. ISBN 0-8109-4503-7.
  • Charlotte Perriand and Photography: A Wide-Angle Eye by Jacques Barsac. Five Continents, February 2011. ISBN 978-88-7439-548-4.
  • Charlotte Perriand: Livre de Bord by Arthur Ruegg. Basel: Birkhauser (Princeton Architectural Press); 1 edition, December 2004. ISBN 3-7643-7037-8.
  • Charlotte Perriand: Modernist Pioneer by Charlotte Benton. Design Museum, October 1996. ISBN 1-872005-99-3.
  • Charlotte Perriand: Un Art D'Habiter, 1903-1959 by Jacques Barsac. Norma Editions, 2005. ISBN 978-2-909283-87-6.
  • Die Liege LC4 von Le Corbusier, Pierre Jeanneret und Charlotte Perriand (Design-Klassiker by Volker Fischer. Basel: Birkhauser. ISBN 3-7643-6820-9.
  • From Tubular Steel to Bamboo: Charlotte Perriand, the Migrating Chaise-longue and Japan by Charlotte Benton. Journal of Design History VOL.11, No.1 (1998)
  • Hinchman, Mark: History of Furniture. New York: Fairchild Books, 2009. 493-96. Print.
  • Barsac, Jacques: Charlotte Perriand: Complete Works. Volume 2: 1940–1955. Zurich: Scheidegger & Spiess, 2015. ISBN 978-3-85881-747-1.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שארלוט פאריו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Gamble, Andie (1998). Charlotte Perriand A Life of Creation. New York, New York: The Monacelli Press. pp. 58–60
  2. ^ Postiglione, Gennaro (2004). One Hundred Houses for One Hundred European Architects of the Twentieth Century. Cologne: Taschen. p. 308
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 "Charlotte Perriand | French designer". Encyclopedia Britannica. Retrieved Oct 9, 2019.
  4. ^ ovine, Julie V. (1999-11-07). "Charlotte Perriand, Designer, Is Dead at 96". The New York Times. ISSN 0362-4331. Retrieved 2017-03-09.
  5. ^ 5.0 5.1 McLoad, Mary. "Domestic Reform and European Modern Architecture: Charolotte Perriand, Grete Lihotzky and Elizabeth Denby." In Modern Women: Women Artists at the Museum of Modern Art. Ed. Cornelia Butler and Alexandra Schwartz. New York: Museum of Modern Art. 2010
  6. ^ Hinchman, Mark: History of Furniture. New York: Fairchild Books, 2009. 493-96. Print.
  7. ^ Ruegg, Arthur (2004). Charlotte Perriand: Livre de Bord, 1928-1933. Basel: Birkhauser. p. 285.
  8. ^ "Les Salon des Artistes Décorateurs". Demisch Danant. 2010-10-20. Archived from the original on 2015-04-11. Retrieved 2015-04-11.
  9. ^ Iovine, Julie V. (1999-11-07). "Charlotte Perriand, Designer, Is Dead at 96". The New York Times. ISSN 0362-4331. Retrieved 2017-03-09.
  10. ^ 10.0 10.1 Carmen,, Espegel Alonso,. Women architects in the modern movement. Giral, Angela,. New York, NY. ISBN 9781138731004. OCLC 993601842.
  11. ^ "Charlotte Perriand: A Life of Creation". Retrieved Oct 9, 2019.
  12. ^ Watson-Smyth, Kate (Oct 18, 2013). "Design classic: Nuage bookcase by Charlotte Perriand". Financial Times. Retrieved Oct 9, 2019.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שארלוט_פאריו&oldid=880898"