שאלת השפה ביוון
שאלת השפה ביוון היה מאבק שסבב אודות השאלה האם שפתה הרשמית של הרפובליקה היוונית תהיה השפה המדוברת, היא יוונית עממית (דימוטיקי) או יוונית ספרותית (קאתארבוסה), שפה כתובה ארכאית הקרובה יותר ליוונית עתיקה. במהלך עליית הלאומיות היוונית במאות ה-19 וה-20 הנושא עורר מחלוקת רבה. בשנת 1976 הוכרזה הדימוטיקי, השפה המדוברת, כשפה הרשמית של יוון.
הצגת הנושא
ביוון של תחילת המאה ה-20 היה מצב לשוני ייחודי המכונה דיגלוסיה, בו הפער בין השפה הכתובה לשפה המדוברת גדול מאד (בדומה במקצת להבדל בין ערבית מדוברת לערבית ספרותית), עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה. שפת הדיבור היומיומית ביוון הייתה הדימוטיקי, שהיא בעצם סדרה של ניבים יווניים שהתפתחו במהלך הדורות באי, תוך השפעה של שפות נוספות של עמים אשר כבשו את יוון או היו עמה בקשרים. בין השאר הדימוטיקי הושפעה מאיטלקית, סרבית וטורקית. לדוגמה המילה דלת בדימוטיקי היא "פורטה" (מאיטלקית) ועצלן הוא טמבליס (מערבית).
מנגד, השפה הכתובה שנקראה קאתארבוסה, הייתה שפה מלאכותית הנמצאת באמצע הסקאלה בין היוונית העתיקה למדוברת. הקאתארבוסה נהגתה על ידי אינטלקטואלים בתחילת המאה ה-19, ושלטו בה בעיקר האליטה האינטלקטואלית. אינטלקטואלים אלה היו מעוניינים לחזרה לשפה היוונית "הטהורה" של יוון הקלאסית כחלק מהתחיה הלאומיות היוונית והרצון להישען על עבר יווני מפואר. כמו כן הדיאלקטים השונים והרבים של היוונית אשר דוברו באזורים השונים של יוון הקשו על מציאת שפה סטנדרטית לתקשורת.
התפתחות היסטורית
לקראת סוף המאה ה-18 החלו בקרב האליטה האינטלקטואלית היוונית דיונים לגבי איזה אחת משתי השפות היווניות, השפה הארכאית (יוונית עתיקה) או יוונית מדוברת, תהיה השפה הרשמית. בתחילת המאה ה-19 בעקבות מלחמת העצמאות היוונית והקמת יוון העצמאית נהייתה השאלה בעלת חשיבות מעשית לגבי השפה הרשמית של המדינה. אדמנטיוס קוראיס אשר תמך בשפה המדוברת, ניסה ליצור סינתזה בין המדוברת לבין היוונית ארכאית, שבה השתמשו אנשי הכנסייה היוונית והאינטלקטואלים. הוא הוציא מהשפה המדוברת אלמנטים שהיו לדעתו "וולאגרים" מידי, וכך המציא את הקאתארבוסה.
הקאתארבוסה הוכרזה השפה הרשמית של יוון מכוון שהשפה המדוברת נחשבה לנחותה וכזאת שאינה יכולה להתאים לניהול מדינה מודרנית וכן הדיאלקטים הרבים בה הקשו על תקשורת בין החלקים השונים במדינה. קבוצה בשם פנרים, אשר היו שמרנים ואינטלקטואלים תמכו בשפת הקאתארבוסה והתנגדו נחרצות לשפת ההמונים. פנגיוטיס סוטסוס, אשר כתב בשפה ארכאית והיה מראשי הרומנטיציזם היווני וממחדשי המשחקים האולימפיים בעת החדשה, תמך בגישת הפנרים ובשנת 1853 אף הציע לבטל את הקאתארבוסה ולהחזיר את היוונית העתיקה.
עם תחילת המאה ה-20 נהייתה שאלת השפה ביוון לעניין ציבורי, כאשר שני המחנות השונים מטיחים האשמות וגינויים זה בזה. מערכת החינוך נפגעה מאימוץ הקאתארבוסה מכוון שהתקשו להתבטא בשפה זו שלא הייתה שפת אימם ונאלצו להקדיש זמן רב ללימוד השפה ולא ללימוד הנושאים השונים. משנות העשרים החל זיהוי בין עמדות פוליטיות שמרניות לבין התמיכה בקאתארבוסה ובין עמדות ליברליות והשפה המדוברת. בשנת 1911 אומצה חוקה חדשה ביוון ובה אושש כי שפת המדינה תהיה קאתארבוסה.
בתחילת המאה ה-20 החל בית ספר לבנות בעיר וולוס במרכז יוון לעבור ללמד בשפה המדוברת בהשראת המחנך אלכסוס דלמונזוס תוך כדי שיפור משמעותי בתוצאות המבחנים ושביעות רצון התלמידים. אולם פעילות זאת עוררה תרעומת רבה ובשנת 1914 הוא הובא למשפט עקב פעילותו ובית הספר נסגר. רפורמות שונות במערכת החינוך נעשו במהלך השנים, שבהן ניסו ללמד בשפה המדוברת, אולם ניסיונות אלה נבלמו במהרה על ידי גורמים שמרניים. הכת הצבאית ששלטה ביוון משנת 1967 עד לשנת 1974 אסרה על הוראת הדיומטיקי וניסתה מאד לקדם את הקאתארבוסה. הם קידמו את השימוש בכך שבה הודפסו מסמכי הממשלה, וכן נעשה שימוש באוניברסיטאות ואף התיכונים עברו לשימוש בשפה זאת.
אולם לאחר נפילת שלטון הקצינים בשנת 1976 הוחלט רשמית על ביטול הקאתארבוסה ומעבר לשפה המדוברת. עם זאת, השפה המדוברת כיום ביוון אינה הדימוטיקי הטהורה אלא דימוטיקי אשר הושפעה מהקאתארבוסה[1] אשר נקראת על ידי חוקרים "יוונית מודרנית סטנדרטית" (SMG - standard modern greek).
ראו גם
הערות שוליים
- ^ ראו: Language change: the interplay of internal, external, and extra-linguistic factors, Professor David Holton, Modern Greek