מחול מזרחי
מחול מזרחי (בערבית: رقص شرقي، רקץ שרקי), או בשמו העממי "ריקוד בטן", הוא סגנון מחול שמקורו במזרח התיכון ובצפון אפריקה. למרות שמו המקובל, המחול המזרחי משתמש בתנועה של כל שריר בגוף. הוא מאופיין כריקוד של רקדן בודד, ויש בו אלמנטים של אלתור. הרקדן משתדל לבטא באמצעות התנועה רגשות, התואמים את המוזיקה המושמעת. רוב הצעדים והטכניקות הבסיסיים כוללים תנועות מעגליות של חלקי גוף בודדים, כמו הכתפיים, החזה, הבטן, המותניים או האגן. התנועות מודגשות על ידי ניעור או תנועה בולטת של חלקי גוף אחרים. שימוש באביזרים, כמו סלים, חרבות ומקלות, או בצעיפי משי ושיפון, מציג לראווה את יכולותיו של הרקדן.
היסטוריה
המחול המזרחי הוא בעל שורשים היסטוריים עתיקים במזרח התיכון, ואין ודאות לגבי מקורותיו המדויקים. מקובל לחשוב שהוא קשור לריקודים הפולחניים העתיקים. תחריטים המתארים רקדניות, המתוארכים לתחילת האלף הראשון לפני הספירה, נמצאו במסופוטמיה. לצד מקורות פולחניים, ייתכן שיש לו גם מקורות בריקוד העממי.
לצד המקורות המזרח-תיכוניים, הושפע המחול המזרחי ממקורות שונים, והשפיע עליהם. ישנן השפעות הדדיות בין הריקוד המזרחי לסגנונות ריקוד הודיים, הצוענים וכן לסגנונות ספרדיים כמו הפלמנקו.
במרבית המקרים, הריקוד היה מבוצע על ידי נשים למול קהל נשים. נשים הופיעו זו מול זו, ובאירועים מיוחדים הוזמנו רקדניות מקצועיות להופיע בפניהן. שורשיה של ההפרדה עוד בתקופה הביזנטית, לפני האסלאם. במקביל, גברים רקדו ריקודי גברים והופיעו בהם בפני בני מינם.
המפגש עם המערב גרם לסדרה של הפתחויות ששינו את פניו של הריקוד המזרחי. הגעתם של אירופאים ואמריקאים ככובשים וכתיירים למזרח התיכון, במאות ה-18 וה-19, היא שהפכה את המחול המזרחי מריקוד עממי בעיקרו לאומנות בימתית, בעיקר במצרים, טורקיה ולבנון. כיבושי נפולאון בצפון אפריקה והגעת התיירים האירופאים לאימפריה העות'מאנית הם גם שהביאו את המחול המזרחי למערב. ציירים אוריינטליסטיים רשמו (מדמיונם, כמובן) את חיי ההרמון ולציוריהם הייתה הצלחה כבירה באירופה. לקראת סוף המאה ה-19 החלו נשים מערביות להופיע בגרסאות משלהן למחול המזרחי. המוכרת ביניהן הייתה מאטה הארי.
החל משנות ה-20, עם תחילתה של תעשיית הקולנוע במצרים, עבר המחול המזרחי שינויים דרמטיים. לצרכים קולנועיים, התחילה עבודה עם כוראוגרפיים, שהחליפה את האלתור שאפיין את הריקוד קודם לכן.
לאחר מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952 ניסו השלטונות במצרים לאסור את הופעות המחול המזרחי על רקע דתי. תחת לחץ עממי, האיסור בוטל ב-1954, אבל נקבעו הגבלות רבות בחוק. הזירה המצרית פרחה עוד עשרות שנים, אבל החל משנות ה-90 של המאה ה-20 יש נסיגה בהצלחה של מופעים אלה, בשל התחזקות האסלאם, ירידה בפופולריות של המחול המזרחי בקרב צעירים מקומיים, וירידה בתיירות העשירה מהמפרץ הפרסי. עם זאת, המחול המזרחי מצליח בזירות אחרות. במזרח התיכון, בלבנון ובטורקיה יש פעילות רבה בתחום. באירופה ובארצות הברית, וגם בישראל, המחול המזרחי זוכה בשנים האחרונות לפריחה, הן כסוגה אומנותית והן כפעילות עממית.
סגנונות
קיימים מספר סגנונות עיקריים במחול המזרחי כיום:
- שארקי – הסגנון המצרי. זהו המחול הקלאסי בו נהוג להשתמש באביזרים - כמו צעיף, צלצלים ומניפות.
- באלדי – המחול העממי (ידוע גם בכינוי ריקוד פולקלור). התפתח בכפרים במצרים ומבטא את חיי היום יום של הכפריים.
- סגנון סעידי – מקורו באזור הסעיד במצרים. בריקוד זה משתמשות הרקדניות במקל. הריקוד התפתח כפרודיה על הגברים שהיו נלחמים במקלות.
- סגנון טורקי – סגנון תוסס המבוצע בדרך כלל עם מוזיקה עם מקצבים מהירים וסולו תופים.
- פיוז'ן אמריקאי – הנקרא גם טרייבל בלי דאנס. סגנון שהתפתח בארצות הברית תוך כדי הוספת תנועות שבטיות, אפריקאיות וצועניות לבסיס ריקודי הבטן.
ראו גם
לקריאה נוספת
- טובי פנסטר, "ריקודי בטן בישראל - גוף, דת ולאומיות", בתוך: הניה רוטנברג ודינה רוגינסקי (עורכות), נקודות מגע, 2018, עמ' 69–97.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחול מזרחי |
