קרב נהר הטחו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קרב נהר הטאחו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב נהר הטחו
מלחמה: כיבושי חניבעל בהיספניה
תאריכים 220 לפנה"ס
קרב לפני מצור ארבאקאלה
קרב אחרי המצור על סגונטום
מקום נהר הטחו.
עילה החרבת ארבאקאלה
תוצאה ניצחון קרתגי מוחץ.
הצדדים הלוחמים
מפקדים

ראשי שבטים מקומיים

כוחות

בערך 20,000 איש ולפחות 40 פילים.

לטענת המקורות 100,000, חוקרים מודרניים מצמצמים את המספר לכדי 40,000 בערך.

אבדות

לא ברור על פי ההערכות בסביבות 2,000

בערך 8,000

קרב נהר הטחו היה קרב גדול שנערך בשנת 220 לפנה"ס בין צבא קרתגו לבין כוח שבטים היספניים על הנהר טאחו. בעקבות הקרב הפכו הקרתגים לשליטים הלא מעורערים של דרום חצי האי האיברי.

רקע

לאחר סיום מלחמת שכירי החרב מצאה עצמה קרתגו מרוששת לחלוטין, וצבאה התדלדל מאוד. המצביא הקרתגי חמילקרת ברקה מצא פתרון יצירתי לבעיה, סיפוח כל חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים) העשיר במרבצי כסף וילידים שאפשר לגייס כשכירי חרב. חמילקרת מת בשנת 228 לפנה"ס, במהלך קרב עם אחד השבטים המקומיים, וחתנו עזרובעל ירש את תפקידו. עזרובעל בניגוד לקודמו בחר להשתלט על הארץ בדרכי שלום ודיפלומטיה, וכרת בריתות עם השבטי המקומיים וכך הגדיל את השפעתו. הוא חתם על אמנת האברו עם הרפובליקה הרומית, במסגרתה נאסר על קרתגו להתפשט צפונה לנהר האברו, אולם ניתנה לה יד חופשית בדרומו. בשנת 221 לפנה"ס נרצח עזרובעל וגיסו חניבעל בן ה-26 קיבל את תפקיד המפקד והמושל.

חניבעל שאף ככל הנראה לסיים את מה שהתחילו חמילקרת ועזרובעל לפניו, היינו כיבוש היספניה. אולם גם רצה ככל הנראה לצאת למלחמה על רומא, ולשם כך היה אסור לו להשאיר בעורף אויבים שעלולים להתמרד נגדו. דבר זה המריץ אותו לכבוש במהירות את כל דרום ספרד של ימינו. שבט האולקאדים שחי באזור שהוא כיום לה מאנצ'ה, הותקף ראשון. חניבעל כבש את עירם אלתיאה שמיקומה כיום אינה ברור. נפילת אלתיאה הטילה אימה בליבות השבטים השכנים שמיהרו לכרות ברית שלום עם קרתגו. לאחר מכן חזר חניבעל לקרטחנה למשך החורף, ובקיץ של שנת 220 לפנה"ס יצא למלחמה על שבט הוואקים שישבו לאורך נהר הדורו. הוא הטיל מצור על עירם הרמאנדיקה (כיום סלמנקה) ולאחר מכן על העיר ארבאקאלה, הוא כבש את שתיהן בזז אותן וטבח בתושבים.

הקרב

נפילת ארבאקאלה העירה מרבצם את שבט הקרפטנים, השבט החזק והעשיר ביותר באזור. פליטים מהעיר החרבה התסיסו את הרוחות והתגבשה קואליצייה של שבטי הקרפטנים, האולקאדים, והוואקים. פוליביוס מונה את מספר הלוחמים שהצליחו לגייס כדי 100,000 איש, אולם המספר מוגזם ככל הנראה וסביר להניח שהיה בסביבות ה-40,000. לחניבעל היו בערך 20,000, אולם הוא נהנה מיתרון של פילים ופרשים, וכן מפיקוד מלוכד ומאוחד. בעוד שמרבית הכוח ההיספני התבסס על חיל רגלים קל עד בינוני, ומספר פרשים קטן. לא ידוע מי היה המפקד העליו של הכוחות ההיספניים, אולם ככל הנראה מדובר באחד מראשי השבטים המקומיים.

חניבעל חנה אותו זמן בארצם של הקרפטנים ומצא את עצמו בנחיתות מספרית. השלל הרב שנשא עמו הקשה עליו להתחמק, על כן בחסות הלילה הוא הורה לאנשיו לחצות את הנהר והמתין להיספנים על גדתו השנייה. כאשר עם שחר הבחינו האויבים, שחנו על החוף בבלבול וחוסר סדר, שחניבעל חצה את הנהר, חצו אותו במהירות בקבוצות קטנות כשכל אחד מקווה לזכות בכמה שיותר שלל. חניבעל פרש את פיליו ופרשיו על החוף, והורה להם לתקוף את האויבים עוד כשהם במים. ההיספנים הובסו בקלות שכן לא יכלו להתנגד לפילים ופרשים בעוד המים מכים בהם. לאחר שהיספנים רבים מתו בדרך זו נתן חניבעל לאנשיו הוראה לחצות את הנהר ולתקוף את האויבים שחנו מעבר לגדתו השנייה הוא נחל ניצחון.[1]

השפעות

בעקבות הקרב לא הקל עוד איש מן השבטים בחניבעל, והוא הפך לשליט כל החלק הדרומי של חצי האי האיברי. היחידה שעמדה במריה הייתה העיר סגונטום. חניבעל הטיל עליה מצור שפתח את המלחמה הפונית השנייה.

הערות שוליים

  1. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 14. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 5.