קרב מרטון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב מרטון
מערכה: פלישת הוויקינגים לאנגליה
תאריכי הסכסוך 22 במרץ 871 – הווה (1,153 שנים)
קרב לפני קרב בסינג
קרב אחרי קרב וילטון
מקום "מרטון" (מיקום לא ברור), ממלכת וסקס, אנגליה
תוצאה ניצחון דני
הצדדים הלוחמים
מפקדים

קרב מרטוןאנגלית: Battle of Marton, מכונה לעיתים גם Battle of Meretun) נערך ב-22 במרץ 871 במיקום לא ברור, ככל הנראה בוילטשייר או בדורסט, בין כוח הפלישה של הוויקינגים הדנים לבין אנגלו-סקסונים של ממלכת וסקס. על פי הכרוניקה האנגלו-סקסונית, בה מתוארת המערכה כולה, התקיים הקרב כחודשיים לאחר קרב בסינג והסתיים בניצחון דני, אם כי נגרמו בו אבידות כבדות לשני הצדדים.

רקע לקרב

במהלך הפלישה הדנית לממלכת וסקס, אשר החלה בכיבוש רדינג ב-28 בדצמבר 870, נערכו ארבעה קרבות ומספר גדול של התכתשויות מקומיות לא מתועדות. רצף הקרבות והאבידות הכבדות פגע מאוד בכוח האדם שעמד לרשות הצבא האנגלו-סכסוני, אשר נסמך בעיקר על גיוס מקומי לשעת חירום של איכרים (פירד) ולא היה ערוך למלחמה ממושכת. במהלך החודשיים שלאחר הקרב בבסינג נערכו ככל הנראה שני קרבות לא מתועדים נוספים[1], שלא עצרו את כוח הפלישה הדני אשר המשיך להתקדם אל תוך הממלכה בכיוון בירתה, וינצ'סטר. הצבא האנגלו-סקסוני המוחלש, בפיקודם של המלך אתלרד הראשון ואחיו אלפרד נאלצו לעמוד שוב מול הדנים בניסיון לחסום את דרכם.

הקרב

בדומה לקרב אשדון, פיצלו האנגלו-סקסונים את צבאם לשתי יחידות, והכוחות היריבים התעמתו מתוך מערכים המכונים "קיר מגנים" (Shield wall). בתחילה נטה הקרב לטובת האנגלו-סקסונים, אך ככל שנמשך גברה עליונותם המספרית של הדנים, ובסופו של היום זכו בניצחון. בין ההרוגים הרבים בקרב היה גם המונד, בישוף שרבון, אשר ליווה את הצבא על מנת לספק תמיכה רוחנית ונהרג לצד אנשיו[2][3].

תוצאות

האנגלו-סקסונים ספגו פעם נוספת אבידות כבדות אותן לא יכלו להרשות לעצמם. בנוסף, לאחר הקרב החלו להגיע ידיעות על הגעת צי תגבורת דני לרדינג (המכונה "צבא הקיץ הגדול", Great Summer Army). לאחר כחודש מת אתלרד הראשון ב-23 באפריל (או ב-15 באפריל), ככל הנראה כתוצאה מפציעה שספג במהלך הקרב, ואלפרד, האחרון מתוך חמישה אחים, הפך למלך וסקס[2]. זמן קצר לפני הקרב, ומחשש לתוצאותיו, נועדו אתלרד ואלפרד בסווינבורג וגיבשו הסכם ירושה חדש. תנאי ההסכם קבעו שבמקרה מוות של אחד מהם יועבר הרכוש המשותף אשר הוריש להם אביהם, אתלוולף, לידי האח שיישאר בחיים. חלק מרכושו של האח המת יועבר לאחיו וחלק לידי ילדיו. בהסכם זה הכתיר אתלרד את אלפרד כיורשו, אך למעשה קבע שגם בנו של אלפרד, אדוארד, ימלוך אחריו וישאיר את בניו של אתלרד, אתלהלם ואתלוולד, מחוץ לירושה. בניו של אתלרד היו צעירים מדי, ובמצב בו הייתה שרויה הממלכה היה זה הצעד ההגיוני למנות את אלפרד כיורש[4][5].

המלך אלפרד נאלץ לעמוד בפני צבא דני מתוגבר בעוד צבאו שלו הלך והתדלדל כתוצאה מהקרבות וממספר רב של התכתשויות לא מתועדות[4], וכחודש לאחר הכתרתו נחלו האנגלו-סקסונים תבוסה נוספת בקרב וילטון. על מנת להרוויח זמן, נאלץ אלפרד להגיע להסכם עם הדנים, אשר ספגו גם הם אבידות כבדות ומצידם העדיפו לפעול בשטחים בהם ייתקלו בהתנגדות פחותה. תמורת תשלום נכבד פינו הדנים את כוחותיהם מהממלכה, תוך שהם נוטשים את רדינג ומקימים בסיס חדש בלונדון שבממלכת מרסיה, בו בילו את החורף[6]. במהלך חמש השנים הבאות ערכו הדנים מסעות כיבוש וביזה באזורים אחרים באי הבריטי והניחו לממלכת וסקס, עד לחידוש פלישתם בשנת 876[1][7].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Plummer, Charles (1911). "Alfred the Great". In Chisholm, Hugh. Encyclopædia Britannica. 1 (11th ed.). Cambridge University Press. עמוד 582
  2. ^ 2.0 2.1 Anlezark, Daniel. Alfred the Great. Arc Humanities Press, 2017. מסת"ב 1942401299. עמודים 37-38
  3. ^ Abels, עמוד 134
  4. ^ 4.0 4.1 Merkle, עמודים 67-70
  5. ^ Abels, עמודים 132-135
  6. ^ Merkle, עמודים 75-79
  7. ^ Abels, עמודים 137–138, 140-147
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0