קנייהיניצ'י
| מדינה / טריטוריה | אוקראינה |
|---|---|
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר | 718 (2001) |
קנייהיניצ'י (באוקראינית: Княгиничі; בפולנית: Knihynicze; ביידיש: קנייהניטש, או קנהעניטש) הוא כפר במחוז איוואנו-פרנקיבסק ליד רוהטין שבאוקראינה.
היסטוריה
עד 18 ביולי 2020, קניהיניצ'י הייתה חלק ממחוז רוהאטין. המחוז בוטל ביולי 2020 כחלק מהרפורמה המנהלית של אוקראינה, שהפחיתה את מספר המחוזות של מחוז איוונו-פרנקיבסק לששה, ואזור מחוז רוהטין אוחד עם מחוז איוונו-פרנקיבסק.
אוכלוסייתה בשנת 2001 הייתה 718 נפשות.
יהודי קניהיניצ'י
היהודים היוו חלק ניכר מאוכלוסיית העיירה לפני מלחמת העולם השנייה, כולה דתית, ורובה משתייכת לחצרות חסידיים. רבים מהיהודים התפרנסו מרחיצת החיטה.
בשנת תרע"ה (1915) עת הצבא הקיסרי הרוסי נסוג מן העיירה במלחמת העולם הראשונה הם הגלו את כל הגברים מיהודי העיירה, כולל הרב בֶּר וייס. בתרע"ח עם סיום המלחמה חזרו הגברים, אך סבלו מהצקות נמשכות, ורבים עזבו לארגנטינה ולארץ ישראל.
עד מלחמת העולם השניה בעיירה פעלו האדמו"רים מגזע חסידות סטרטין, רבי אברהם מקנייהניטש (תרכ"ג - כ"ח בתמוז תרע"ז), בנו של רבי יהודה צבי (השני) מסטרטין חתנו של דודו זקינו רבי פנחס ברנדוויין מברז'אן. בגיל 18 התמנה לרבה של קנייהניטש ולאחר פטירת אביו מונה לאדמו"ר לחלק גדול מחסידי אביו, בשנת תרע"ד ברח לבודפשט שם נפטר[1].
בניו היו רבי משה מקנייהניטש ורבי אורי[2] (תרנ"ו- י"ד באלול תש"ל), רבי אורי החל לכהן בשנת תרפ"א כרב ואדמו"ר בקנייהניטש ובשנת תרפ"ב היגר לארצות הברית שם כיהן כאדמו"ר עד פטירתו, חיבר כ-15 ספרים.
כמה מאות משפחות שנותרו בקנהיניצ'י לא שרדו את השואה, ונרצחו בידי האוקראינים והגרמנים, אך אין עדות על פרטי גורלם.[3] בית הקברות, שהיה בו אוהל לצדיק בשם רבי יהודה (יידל), עומד היום כשדה בר לא מגודר, ללא מצבות, וללא סימון כלשהו.
עדויות על יהודי העיירה
- על הישוב באתר גשר גליציה. (מפה ישנה בלבד, טרם השואה)
- תמונות מקניהיניץ' בתוך תמונות מרוהטין (אתר קישורי קהילה - קהילה-לינקס)
- עצי משפחה של יהודי קניהיניץ' (אתר הגנאולוגיה תולדות היהודים ג'ואיש-ג'ן, ליהודי רוהטין (רוגטין)).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מעמד חידוש המציבה בכ"ח בתמוז תשע"ח, באתר קברי צדיקים.
- ^ רבי אורי מקנייהניטש, באתר אייוועלט.
- ^ עדותו של אריה רביש מתל אביב העדות המסכמת היחידה מן העיירה. קיימים אמנם תמונות, מסמכים ותיעוד של צאצאי ויוצאי העיירה שלא עברו בה את השואה.
