קנונניאגדפנצר
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה מייצרת |
 מערב גרמניה |
| שנת ייצור | 1966 |
| דגם קודם | יאגדפנצר 4 |
| דגם עוקב | יגואר 2 |
| מערכה מרכזית | המלחמה הקרה |
| מידע טכני | |
| אורך | 6.29 מ', 8.75 מ' כולל התותח |
| רוחב | 2.98 |
| גובה | 2.10 |
| משקל | 25.7 טון |
| מהירות | 70 קמ"ש |
| טווח פעולה | 385 ק"מ |
| מנוע | מנוע רב-דילקי, MTU MB 837, V8, 500 כוחות סוס |
| שריון | שריון מרבי - 50 מ"מ |
| צוות | 4 |
| מערכות נשק | |
| חימוש עיקרי | תותח נ"ט 90 מ"מ - ריינמטאל BK 90/L40 |
| חימוש משני | שני מקלעי 7.62 מ"מ, מדוכות עשן |
קַנוֹנֵנְיַאגְדְפָנְצֶר (בגרמנית: Kanonenjagdpanzer; טנק צייד, תותח), היה משחית טנקים חסר צריח מערב-גרמני מתקופת המלחמה הקרה. תכנונו של הקנונניאגדפנצר התבסס במידה רבה על משחית הטנקים הגרמני יאגדפנצר 4 מתקופת מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1966 ו-1967 נבנו 770 קנונניאגדפנצרים עבור הצבא המערב גרמני, הבונדסוור. היו אלה כלים מהירים מאוד, בעלי ניידות גבוהה אך בעלי שריון קל, בעלי 4 אנשי צוות - מפקד, נהג, תותחן וטען. באפריל 1985 הועברו 80 קנונניאגדפנצרים לצבא הבלגי.
התותח בן 90 המ"מ בו צויד הקנונניאגדפנצר, לא היה מסוגל לחדור את שריונם של הטנקים הסובייטיים מדגמי ה-T-64 וה-T-72, ועם הצגתם הפך הכלי למיושן. בנוסף, הניסיון שנצבר בשימוש במשחיתי טנקים חסרי צריח, בהם הוגבל צידוד החימוש הראשי לזווית צרה בחזית הכלי, במהלך מלחמת העולם השנייה, המשיך והדגיש את המגבלות המבצעיות של כלים אלו. לפיכך, במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 הוסבו 163 מכלים אלה למשחיתי טנקים מטיפוס יגואר 2, על ידי החלפת התותח במערכת לשיגור טילים נגד טנקים מסוגי טאו או הוט ועיבוי השריון, בעוד הכלים הנותרים הוסבו לרכבי סיור ואיכון ארטילרי על ידי השמטת התותח לחלוטין.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קנונניאגדפנצר |
- קנונניאגדפנצר באתר Panzerbär (בגרמנית)