קים ליה
במשפט העברי, קים ליה היא אומדנא על פיה פוסק הדיין, למרות שאין לו הוכחות כעדים, הוא יכול לפסוק על פי דבר הידוע לו אישית.
מקור הכלל
הגמרא[1] מספרת על שתי נשים שבאו לדין תורה לפני רבא, האחת תבעה את השנייה בסכום כסף, והשנייה כפרה והכחישה את כל המעשה. מתקנת חכמים, במקרה כזה צריכה האשה שנתבעה להשבע שבועת היסת, כדי להפטר מהתשלום. אך אשתו של רבא, שהייתה בתו של רב חסדא העידה לפניו, כי אותה אשה נוהגת להזכיר שם שמים לבטלה וחשודה על השבועה. רבא אמר, כי מכיוון שיודע הוא שאשתו לא משקרת מעולם הוא סומך עליה בעיניים עצומות.
במקרה אחר, שבא לפני רבא, העיד לפניו תלמידו המובהק רב פפא כי אדם המחויב שבועה, הוא חשוד על שבועת שקר. במקרה זה, לא סמך רבא על דבריו, באומרו שצריך דווקא עדים. לפליאת תלמידיו הסביר רבא: את אשתי אני מכיר היטב ויודע בבירור שאינה משקרת. את רב פפא איני מכיר אישית, והסברא שאינו משקר, אינו יותר מגדר של חזקה, שאי אפשר להוציא ממון על פיו.
הסברים לכלל
לפי הסברו של רבי משה פיינשטיין[2], נאמנותו של רב פפא הייתה מפורסמת וגדולה יותר משל אשת רבא, שהרי היה אמורא מפורסם בצדקותו וחסידותו. ולמרות זאת, כדי לסמוך על אדם נדרשת דווקא ידיעה ברורה, ואשתו של רבא, נוסתה על ידו כמה פעמים שאינה משקרת שום פנים ואופן.
לפי הסבר הראשונים[3], נאמנות זו של "קים לי" אינה מועילה כדי להוציא ממון, כדי להוציא ממון נדרשים דווקא עדים. אלא שכדי לומר שאדם אינו מחויב שבועה, די בכך שידוע לדיין שהאדם חשוד על השבועה. מהותה של השבועה היא בירור כי הנתבע אינו משקר. במקרה ואנו איננו מאמינים לו מסיבה מוצדקת, אין שבועתו נחשבת לשבועה, ועל פי הכלל כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, הוא חייב לשלם מדין התורה, האומר שכל אדם המחויב שבועה, ואינו יכול להשבע מסיבה כל שהיא, חייב לשלם.
לפי שיטת רש"י נאמנות זו היא בגדר שב ואל תעשה כספק, ולכן ה"קים לי" עוזר רק שבית דין לא יגבו ממון, אך אם תפס בעל דין השני, אין מוציאין ממנו. הרי"ד מסביר בצורה דומה את הכתוב בגמרא שאין לקרוע שטר כאשר ידוע שהוא פרוע על פי טענת "קים לי", מכיוון שייתכן שהוא יגיע לבית דין אחר שיגבו את הממון, מכיוון שלא ידעו שהוא פרוע על פי "קים לי". רבי משה פיינשטיין מסביר כי טענת קים לי אינה פסק גור שניתן להפקיע את כוח הבעל דין לגמרי, ורק לגבי הפסק באותו בית הדין בו ידועה טענת ה"קים לי" ניתן לפסוק על פיה מספק על כל פנים כדי שלא לעשות מעשה מספק, אבל אין לבית הדין זכות לקרוע את השטר ולהפקיע את כוחו כליל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ה עמוד א'.
- ^ אגרות משה אורח חיים סימן נ"ג.
- ^ בשיטה מקובצת שם.
