קזואיסטיקה
ערך זה עוסק בגישה בתורת המוסר. אם התכוונתם לגישה בתחום המשפט, ראו קָזוּאיסטיקה או מוסר קָזוּאיסטי היא תורת אתיקה מעשית המבוססת על השוואות למקרים (cases) פָּרָדיגמטיים. השיטה באה כתחליף ולעיתים כביקורת על תורת המוסר העקרונית, המחפשת את הערכים המוסריים הערטילאיים הבאים לידי ביטוי בכל מקרה נתון.
לדוגמה, מוסר עקרוני יטען כי אין לשקר בשום מקרה. מוסר קזואיסטי, לעומת זאת, יבחן כל מקרה לגופו על פי מידת הדמיון שלו למקרה הפרדיגמטי. לשקר תחת שבועה בבית המשפט אינו מוסרי, אך לשקר כדי להציל חיי אדם הוא דווקא המעשה הראוי. כלומר, ההקשר הנסיבתי של המקרה הנדון מהווה מרכיב אינטגרלי בשיקולי המוסר הקזואיסטי.
מערכת המשפט עושה שימוש נרחב בקזואיסטיקה. רוב מערכות החוקים המודרניות מנוסחות בצורת חוקים קזואיסטיים כדוגמת "אם רצחת, תלך לכלא", ולא בצורת איסור עקרוני כדוגמת הדיבר "לא תרצח" המקראי. בבואו לדון במקרה ספציפי, השופט משווה עד כמה הנסיבות הנוכחיות דומות למקרה הפרדיגמטי העומד בבסיס החוק, וקובע את העונש בהתאם.
שורשי התפיסה הקזואיסטית בתרבות המערב יונקים גם הם מהפילוסוף אריסטו, אך שיא התפתחותה ההיסטורית היה באמצע המאה ה-16, בשימוש שעשו הישועים במוסר קזואיסטי במסגרת תהליך הווידוי הנוצרי. המדען והפילוסוף הצרפתי הנודע בן המאה ה-17 בְּלֶז פַּסקָל ביקר באופן חריף את התופעה בספרו "מכתבים פרובינציאליים", וטען כי שיטה זו מאפשרת לעשירים להמשיך לחטוא על ידי תשלום והתחשבות בנסיבות בווידוי, ואילו העניים נשארים ללא כפרה. בעקבות ביקורתו החריפה של פסקל הפך "טיעון קזואיסטי" לשם גנאי, ונחשב נחות ולא רציונלי. רק בשנת 1988, עם פרסום הספר The Abuse of Casuistry: A History of Moral Reasoning, זכה המוסר הקזואיסטי לעדנה מחודשת. מחברי הספר, אלברט ג'ונסן וסטיבן טולמין, טענו כי אין בעיה עקרונית עם תורת המוסר הקזואיסטית, אלא פשוט נעשה בה שימוש לרעה. לטענתם, המוסר הקזואיסטי יכול להוות איזון נכון בין אבסולוטיזם מוסרי לרלטיביזם. הם אף מראים כיצד תאוריות מוסריות מודרניות כגון תועלתנות ופרגמטיזם משתמשות ברטוריקה קזואיסטית.
