קולוניאליזם פנימי
קולוניאליזם פנימי הוא מושג המציין סוג של קולוניאליזם המופנה לתוך מדינת האם ולא כלפי חוץ, ומייצר אי-שוויון גדול מאד מבחינה פוליטית וכלכלית בין אזורים שונים או קבוצות שונות במדינה.
מקורות המושג
לנין דיבר על ניצול קולוניאלי בתוך רוסיה, בשנות העשרים דיבר אנטוניו גרמשי על יחס קולוניאלי של צפון-איטליה כלפי הדרום של המדינה. הראשון שהשתמש במפורש במושג קולוניאליזם פנימי, היה לאו מארקאר בשנת 1957 לגבי דרום-אפריקה. בשנת 1965 השתמש במושג זה פבלו גונזאלז קזנובה, בשביל לתאר את המבנה הכלכלי-פוליטי של מקסיקו. בשנת 1973 השתמש סרג'יו סלבי במושג במובן התרבותי לגבי עשרה "עמים אסורים" במערב-אירופה (ביניהם קטלוניה, סקוטלנד, ברטאן ו-אוקסיטאניה).
הספר הראשון החשוב בנושא הוא "קולוניאליזם פנימי" של מייקל הכטר משנת 1975. רוב החוקרים שמשתמשים כיום במושג זה, מתבססים עליו. הכטר מתאר בספרו את השתלטות אנגליה על הארצות הקלטיות אירלנד, סקוטלנד וויילס שנתיים אחרי התנתקותה של אנגליה מהאפיפיור בשנת 1536. תהליך הקולוניזציה הפנימי שהחל אז נמשך מאות שנים.
מאפיינים
כמו בקולוניאליזם הקלאסי מייצרים האזורים או הקהילות המדוכאות עבור המטרופולין וקונים את המוצרים במחיר גבוה ביותר. הסחר והאשראי נמצא במרכז הכוח. את התלות הכלכלית של הפריפריה במרכז מבססים על ידי פעולות חוקיות, פוליטיות וצבאיות. ה"קולוניות הפנימיות" נחשבות לשונות מבחינה דתית, אתנית או לשונית. ההצדקה לניצול, כמו בקולוניאליזם הקלאסי, נעשית באמצעות טרמינולוגיה גזענית.
במדינה בעלת מאפיינים של קולוניאליזם פנימי מבטא הריבוד המעמדי את השייכים ל"תרבות האם" לעומת השייכים לתרבות "הנחותה". חברי התרבות הנחותה שואפים להתבולל בתרבות האם כדי לטפס בסולם המעמדי. במקרים רבים גורם הקולוניאליזם הפנימי לצמיחת שאיפות לאוטונומיה. שאיפות כאלה נתקלות בדרך כלל בהתנגדות עזה, כיוון שמרכז הכוח יאבד במקרה של התנתקות או הפרדה רווחים, בדומה לקולוניאליזם הקלאסי.
יש להבדיל בין קולוניאליזם פנימי לקולוניאליזם הרוסי שעליו דיבר לנין, שאומנם גם הוא לא היה מופנה כלפי ארצות מרוחקות, אלא לארצות גובלות, כמו אוקראינה, ארמניה, גאורגיה ועוד. אחרי שארצות אלה הפכו להיות חלק מרוסיה, אפשר לדבר לגביהם על קולוניאליזם פנימי.
דוגמאות בעולם
דוגמאות נוספות, מעבר לדרום-אפריקה, מקסיקו ואירלנד:
- סרי-לנקה: למדיניות של השלטון הסינהאלי כלפי הטאמילים יש מאפיינים מובהקים של קולוניאליזם פנימי.
- סודאן: האליטה הערבית בחרטום בנתה מערכת של קולוניאליזם פנימי כלפי צפון (נוביה), מערב (דארפור) ודרום, שכתוצאה ממנו התפתחו רצח העם בדארפור ועצמאותה של דרום סודאן.[1][2]
- הסכסוך בדרום הפיליפינים המדיניות הקולוניאלית של השלטון המרכזי בפיליפינים כלפי מינדנאו היא המשך ישיר של הקולוניאליזם הספרדי ואחר-כך האמריקאי שם.[3]
לקריאה נוספת
- בן-חביב, דולי: חצאיות הנשים התקצרו. תיאוריה וביקורת 5, 1994, עמ' 159-194
- צפדיה, ארז: מיליטריזם ומרחב בישראל. סוציולוגיה ישראלית. 2010. עמ' 337-361
- Gonzalez Casanova, Pablo (1965). "Internal Colonialism and National Development", Studies in Comparative International Development, vol. 1, no. 4, pp. 27–37.
- Hechter, Michael (1975). Internal Colonialism: The Celtic Fringe in British National Development, Berkeley: University of California Press.
- Marquard, Leo (1957). South Africa's Colonial Policy, Johannesburg: Institute of Race Relations.
- Zureik, Elia: The Palestinians in Israel: A Study in Internal Colonialism. Routledge. 1979
הערות שוליים
