קהילת יהודי זקינתוס
קהילת יהודי האי זקינטוס היא בת כשמונה מאות שנים. הקהילה הייתה מיסודה רומניוטית.
בספרו של רפאל פריזיס "פיסות היסטוריה של יהדות יוון", צוין שבמאה ה-12 הייתה תנועת הגירה לעבר האיים האיוניים, ובמיוחד לאי זקינטוס - מקום בו הם ייסדו בית כנסת. גל הגירה נוסף של יהודים התרחש כאשר כרתים, שנקראה אז "קנדיה", עברה לשליטה ונציאנית ב-1204.
בשנת 1267, בתקופת שילטון הבית של אנז'ו בנאפולי, יהודי קורפו מנו מאות שהגיעו משטחי האימפריה הביזנטית, ומאפוליה שבאיטליה.
לאחר גירוש ספרד הגיע למקום גל הגירה נוסף של יהודים, שנטמע בקרב הקהילה הרומניוטית. באירועים חגיגיים שהקהילה היהודית קיימה, שובצו מילים באיטלקית - עדות להטמעת התרבות והלשון האיטלקית בתקופת שלטון ונציה בזקינטוס, שארך כ-300 שנה.
תולדות הקהילה במאות ה-15 עד ה-19
השלטון הוונציאני 1484 - 1797
כרזה חשובה הובאה לידיעת הציבור: כל אחד החפץ במולדת חדשה, יוכל לזכות בכך באי זקינטוס. הסיבה לכרזה זו: עקב ההרס והחורבן שנגרמו על ידי הטורקים ב-1479, האוכלוסייה באי הידלדלה מאוד - עד לכדי 150 משפחות בלבד. שנים אחדות לאחר מכן, כבר הייתה עליה דמוגרפית מהירה: ב-1506 כבר חיו בזקינטוס 9,700 איש, וב-1510 האוכלוסייה גדלה ל 13,200. בין המתיישבים החדשים היו יהודים שהגיעו מהפלפונז, מערב יוון, קורפו ואיטליה, כלומר - משטחי השלטון הוונציאני. במשך השלטון הוונציאני באי, מספרם של היהודים באוכלוסייה עלה בהדרגה, אף על פי שנשללו מהם זכויות פוליטיות, והם היו נתונים לסיוט מתמשך של פשיטות, השפלה וונדליזם. הם נאלצו, כמו בכל שטחי השלטון הוונציאני, לעטות סרט צהוב על בגדם.
במאה ה-17 הפכה זקינטוס לתחנת מעבר למסחר בין ונציה ליוון. בתקופה זו הקהילה החלה לשגשג ולקראת סוף המאה ה-17 חיו באי 1,000 יהודים. אוכלוסיית היהודים הוכפלה ב-1790, והגיעה ל-2,000 איש.
לאורך המאות ה-15 וה-16 היהודים התגוררו בין הנוצרים ואפילו בסמוך לכנסיות. ב-1553, לבקשת הנוצרים ובצו של מושל ונציה, הוחלט להפריד בין היהודים לנוצרים, כך שהיהודים יתגוררו במתחם שיוגדר על ידי המנהל הוונציאני. אלא שהצו לא מומש. באפריל 1664, האפיפיור פרסם מסמך בו נאמר שאין זה "נאות" ליהודים להתגורר בין הנוצרים. בעקבות זאת, היהודים עברו להתגורר באזור מתוחם, ברחובות פוסקולוס (Foskolos) וסטראדה פייטה (Strada Pieta) (שמות הרחובות שהיו קיימים לפני רעידת האדמה).
לאחר אירועי אביב 1712, היהודים פנו בבקשה לסנאט הוונציאני להגדיר להם אזור מגורים מרוחק כדי שיחיו בשלווה. אי לכך, נבנה ה"ייטו" (גטו) בחלק העליון והמרוחק של פלאטייה רוגה (Platia Rouga), ובתוואי של שתי סמטאות צרות בצורת צלב. באפריל 1712 שמועה נפוצה שהיהודים הרגו ילד נוצרי שנמצא מת על חוף הים עם סימני צליבה על גופו. ההמון הזועם לא המתין לדו"ח הרפואי, והתנפל על היהודים, אשר עד אז התגוררו באזורים שונים בעיר זקינטוס. מושל האי שלח חיילים, אבל הם לא הצליחו להשתלט על ההמון הזועם. המהומות שקטו לאחר שהגיעו קצינים ואנשי האצולה עם אנשיהם שהגנו על בתי היהודים, תוך הבטחה להמון שהאחראים לפשע ייענשו בהוצאה להורג ובהגליית משפחותיהם. שלוש משפחות יהודיות טצקוליס, זאמבאטיס ובוליס - התנצרו לאחר אירוע זה.[1]
ב-1728 פקדה את האי מגפה קשה מאוד. שליש מתושבי הגטו היהודי חלו, רובם נספו. עם הנספים נמנה גם הרופא רבי אברהם בן שבתאי הכהן - רבה של הקהילה, וכל בני ביתו. הקהילה לא התאוששה אחרי המגפה.[2]
תקופת השלטון הבריטי 1864-1809
שני בתי הכנסת - הזקינטיוטי והכרתני - פעלו בתקופת השלטון הבריטי. זכויות היהודים הוגבלו מחדש וזאת לאחר שזכו בשוויון זכויות לנוצרים בתקופת שלטון הרפובליקני הצרפתי 1809-1807 (עמ' 33).
בשנת 1852 נחקק חוק המדיר לא נוצרים מהחיים הפוליטיים. לחוק היו רק השלכות על היהודים, מפני שבאותה תקופה הם היו המגזר הלא נוצרי היחידי באי. ב-1842 היהודים איבדו את הזכות לשמש כעורכי דין והם הורשו להופיע בבית המשפט רק כעוזרי עורכי דין.
ב-30 במאי 1862, מועצת העיר של זקינטוס בהובלת מנהיג המפלגה הרדיקלית קונסטנטינוס לומבארדוס, נאבקה לאחד את שבעת האיים האיוניים עם יוון, פסקה שיש להרוס את ארבעת השערים שחסמו את הגטו היהודי.[3]
האיחוד של זקינטוס עם יוון
בעקבות האיחוד עם יוון בוטלו כל ההגבלות וההפליות נגד היהודים. ליהודים ניתנה זכות הצבעה והם יכלו להציע את עצמם כמועמדים למשרות ציבוריות.
לקראת סוף המאה ה-19 חיו באי כ-300 יהודים. הקהילה היהודית עברה לאיים אחרים, כתוצאה מרעידות האדמה התכופות שאירעו באי וממצב כלכלי רעוע. בית הכנסת הכרתני כמעט ולא היה פעיל. מרבית הגברים היהודים עסקו בפחחות וייצור כלי בית, והנשים עסקו במלאכת יד והתקינו כיסויים ושמיכות שנמכרו ברחבי האי. יהודי האי היו שקטים ואנשי עבודה. קשה היה למצוא ביניהם חסרי כל, ועם זאת, הם לא היו עשירים.[4]
לעלילת הדם שהתרחשה באי קורפו היו השלכות גם באי זקינטוס. קבוצת תושבים נכנסה לרובע היהודי כשהיא יורה באוויר. כוח צבאי קטן שהיה מוצב במקום פיזר את היורים ועצר את מנהיגם ללילה אחד. הכוח הצבאי חוזק. וב-19 באפריל 1891 המכונה "יום שישי הטוב" ניסו תושבים נוצרים לפרוץ בכוח לרובע היהודי כדי לפרוע בתושביו. מפקד המשמר ניסה למנוע את הדבר, אולם הפורעים לא היו מוכנים לסגת. מפקד המשמר פקד לירות בפורעים, חמישה מהם נהרגו. ורבים אחרים נפצעו. הדבר עורר זעם רב בעיר, חיל המשמר נסוג לתוככי הרובע היהודי, והפורעים הצליחו לפרוץ לבתי יהודים ולבזוז אותם. מצוין שתושבים נוצרים נתנו מחסה ליהודים. באירוע זה, שלא בדומה לאי קורפו, לא נהרגו או נפצעו התושבים היהודים. למחרת הגיעו באוניה 500 חיילים, בשתי ספינות מלחמה, האחת בריטית והאחרת צרפתית, שעגנו ונותרו במקום למשך ימים רבים, ולאחר המהומות פסקו.[5]
מאז 1900 ואילך לא היו תקריות אנטישמיות באי. מערכת היחסים בין התושבים היהודים לנוצרים השתפרה עד מאוד. היהודים נטלו חלק במלחמות הבלקן ובאירועים שהתרחשו באומה היוונית, לטוב או לרע.[6] ילדים יהודים ונוצרים ישבו ביחד בספסלי בתי הספר הציבוריים והוריהם השתתפו בחגיגות דתיות.[7]
בתי הכנסת
בשנים הראשונות של המאה ה-17 היהודים התכנסו בבית כנסת אחד - זקינטיוט (Zakynthiot), שהיה גדוש תמיד כי יהודים המשיכו להתיישב באי. בהמשך הוקם בית כנסת שני - כרתני (Cretan), אשר היה מכונה גם קופיו, על ידי פליטים יהודים שהגיעו מכרתים ב-1669. במשך 20 שנה הם פעלו בהרמוניה, אבל עם המשך ההתיישבות של יהודים באי שהביאו עמם מנהגים ומסורות שונים, נוצרו עימותים בין שני בתי הכנסת. עימותים אלו פסקו עם הקמתו של בית כנסת שלישי שענה לצורכיהן של המשפחות החדשות שהתיישבו באי.[8]הקהילה נחלקה, על כן, על פי מוצא המשפחות.
בתי הכנסת נהרסו ברעידות האדמה שאירעו באי ב-1768, ב-1787 וב-1789. שני בתי הכנסת - הזקינטיוטי והכרתני - הוקמו מחדש. הקהילה העניקה לבית הכנסת הזקינטיוטי, את השם "שלום" בעת הקמתו מחדש ב-1833.
בית הכנסת המרכזי "שלום"
בית הכנסת "שלום" שכן ברחוב מארטינגו (כיום רחוב טרצטי), ובית הכנסת הכרתני שכן 100–150 מטר ממנו. ב-1953 בית הכנסת הכרתני לא היה פעיל עקב המספר הקטן של יהודים שנותרו באי אחרי מלחמת העולם השנייה. לאחר רעידת האדמה שאירעה באי ב-12 באוגוסט 1953, שני בתי הכנסת נהרסו. על חורבותיו של בית הכנסת המרכזי "שלום" הוקם ב-1992 אתר הנצחה לחסידי אומות העולם שהצילו את הקהילה היהודית באי: הארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטריו וראש העיר לוקאס קארר.
קהילת יהודי זקינטוס בשואה
שואת יהודי יוון החלה עם כיבוש יוון בידי גרמניה הנאצית באפריל 1941 והסתיימה עם שחרור יוון באוקטובר 1944. מרב הקהילות היהודיות של יוון הושמדו[9].
בתחילת מלחמת העולם השנייה חיו באי היווני שבים היוני כ-275 יהודים. ב-1 במאי 1941 נכבש האי על ידי הצבא האיטלקי. עד שנת 1943 המקום נשלט על ידי האיטלקים והיהודים חיו ללא חשש. במהלך השנתיים בהן שלטו האיטלקים באי שררה אווירה עליזה למדיי: החיילים האיטלקים היו בליינים שאהבו לשבת בימים על שפת הים ולדוג דגים ובלילות להתארח בבתי המרזח של האי ולשיר שעות ארוכות."[10] בקיץ, האיטלקים אף ארגנו קייטנות לילדים. כל זאת השתנה לאחר נפילתו של מוסוליני, הגרמנים כבשו את השטחים בהם שלטו האיטלקים, וב-9 בספטמבר 1943 הגרמנים פלשו לאי היווני.[11]
כריסוסטומוס הורה לקארר לשרוף את כל רשימות היהודים באי, ופנה לגרמנים בתחינה שלא יגרשו את היהודים, היות שהם אזרחים יוונים לכל דבר ולכן אינם אמורים להיענש בגירוש. כריסוסטומוס פנה למפקדים הגרמניים בשפתם כדי לבטל את גזירת גירושם של היהודים. גם הופעתו של ראש הקהילה משה גני, בלבוש סחבות כדי לעורר את הרושם שהיהודים עניים מרודים, והגרמנים לא יזכו ברכוש גדול מעצם גירושם, לא הניבה את ביטול הצו. יהודי כרתים, שמצבם הכלכלי היה דומה למצבם הכלכלי של אחיהם היהודים בזקינטוס, רוכזו והועלו על ספינה במטרה להובילם למחנות ההשמדה. לאחר שניסיונות לבטל את הגירוש לא צלחו, מנהיגות האי, הדתית והאזרחית, ראש העיר לוקאס קארר והמטרופוליט כריסוסטומוס דימיטרי - חברו יחדיו לעצור את מכונת ההשמדה. הגרמנים רצו לרכז את היהודים לקראת הגירוש ופרסמו צווים שונים לצורך זה, בכלל זה דרשו את רשימת היהודים של האי. הארכיבישוף הורה ליהודים לברוח בלילה ולהתפזר בכפרים, באמונה שתושבי הכפרים יעזרו ליהודים באספקה של מים ומזון. למחרת התייצבו השניים למפקד הכוחות הגרמניים והגישו לו את "רשימת היהודים". כשהלה פתח את הרשימה, הוא גילה שני שמות בלבד: ראש העיר לוקאס קארר והארכיבישוף של האי כריסוסטומוס דימיטרי, שטענו שהם יהודים, ושיש לגרש אותם אם מגרשים את היהודים.[12]
בזעם רב, המפקד הגרמני שלח את חייליו לעיר להוציא את היהודים מבתיהם, אך הם כבר לא נמצאו שם. לאורך השנה, נעשו פשיטות על הכפרים כדי למצוא יהודים. אולם הדבר לא צלח בידי הגרמנים, משום שמפקד הפרטיזנים באי דמיטריו קטיבאטיס (Dinitrios Kataivatis), הזהיר את הכפריים בדבר פשיטה העומדת להתחולל בכפרם על ידי כוחות גרמנים במטרה לגלות את מקומות המחבוא של היהודים, ולא היה תושב יווני אחד שהלשין לכוחות הגרמנים על הימצאותם של יהודים בכפרו. לקראת שלהי קיץ 1944 הגיעו שלוש ספינות של הצי הגרמני - במטרה להצליח במשימה שכשלה עד כה - להוציא את היהודים ממקומות המחבוא שלהם - ולרכזם לגירוש למחנות ההשמדה. מפקד הפרטיזנים קטיבאטיס, איים שפקודיו יגנו על היהודים בכל מחיר, ושהקורבנות בחיי אדם יהיו גבוהים מאוד משני הצדדים.[13]
היו אלו הכוחות הגרמניים שב-12 בספטמבר 1944 עלו על הספינות שהיו מיועדות לגירוש היהודים, כשנסו מן האי. חודש לאחר מכן שוחררה יוון מהכיבוש הנאצי, והקהילה היהודית באי זקינטוס נותרה ללא פגע. תודות למחווה של הארכיבישוף המטרופוליס כריסוסטומוס וראש העיר לוקאס קארר ולמנהיגותם האמיצה והערכית לא נשלחו יהודי זקינטוס למחנות המוות. כ-177,178 יהודים חיו ביוון, מהם נרצחו 67,112 בשואה. בתום המלחמה, שרדו רק 10,066 יהודים, וביניהם 275 יהודי זקינטוס. הייתה זו הקהילה היהודית היחידה ביוון, ממערב לחצי האי פלפונס, ששרדה בשלמותה את הכיבוש הנאצי. מרבית הקהילה היהודית, שהייתה מאוד ציונית, עלתה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם השנייה. באי נותרו 53 יהודים.
בשנת 1978 הוענק לכריסוסטומוס ולקארר תואר חסידי אומות העולם על ידי "יד ושם". את התואר לארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטרי, שנפטר ב-1958, קיבלה בשמו אחותו וואסיליקי סטראבולמוס (Βασιλικη Στραβολαιμος). בעלה, ההיסטוריון דיואניסוס סטראבולמוס כתב ספר על הצלת יהדות זקינטוס: (1988)"An act of Heroism-An act of Vindication. The Saving of the Jewsof Zakynthos during the (Nazi) Occupation (מעשה של גבורה - מעשה של הצדקה)".
קורות הקהילה לאחר השואה
יומיים לאחר כניעתה הרשמית של גרמניה, ב-10 במאי 1945, הקהילה היהודית של זקינטוס שיגרה מכתב תודה לראש העיר של זקינטוס לוקאס קארר ולחברי מועצת העיר, בו הביעה הקהילה הכרת תודה עמוקה, על "הגישה הפטריוטית", ההתערבות היומיומית החזקה והעניין שאין מקביל לו - בגורלם של היהודים בתקופה אפלה. הדבר בא לידי ביטוי, בכך שאף נפש יהודי לא נפגעה, וכמו כן, הרכוש של היהודים שהושאר בעת בריחתם, נותר. הקהילה מציינת במכתבה שהצלתה הייתה מעשה יוצא דופן בקהילות יוון ובאירופה. ב-20 במרץ 1947, שוגר מכתב תודה והוקרה לראש הכנסייה האורתודוקסית בזקינטוס - ארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטרי ולראש העיר (לשעבר) לוקאס קארר .על רקע יום הזיכרון השנתי להשמדתה של יהדות יוון (תחילת המשלוחים מסלוניקי) - הצלתה של יהדות זקינטוס הייתה מעשה יוצא דופן. "אנו חייבים את חיינו," נכתב במכתב, "במיוחד לך, כבוד הארכיבישוף, וכן לאדוננו ראש העיר של זקינטוס לוקאס קארר" (שם, עמוד 83). על החתום: משה (מואיסיס) גאני נשיא הקהילה, והמזכ"ל יוסף (יוסיף) קונטנטיניס. ב-1948, התנדבה קבוצת יהודים להתקין את שמשות הוויטראז' בכנסייה החדשה של "פטרון האי ד'יאוניסוס הקדוש". יעקב דלמדיגוס, יליד זקינטוס, המשמש חזן בבית הכנסת "שלום" ליוצאי זקינטוס בתל אביב, מציין את שמות המתנדבים היהודים: אביו רוברטו דלמדיגוס, אחיו של מוהל הקהילה - אברהם "ביניו" מצא, רפאל מורדו, אליהו עמר, ואליאקו מורדו (אחיו של היהודי האחרון שנותר באי, ארמנדו מורדו) . הללו גמרו אומר להתקין ללא תמורה כספית את הויטראז'ים בכנסייה. הם עשו זאת, לאחר יום העבודה, כאשר הם עמלים עד השעות המאוחרות של הערב, וכל זאת כביטוי הוקרה עמוקה לתושבי האי שלא הסגירו אף יהודי לידי הנאצים, ועשו ככל יכולתם על מנת לסייע בידם לשרוד ולהינצל מהנאצים, בתנאי רעב ואימה.
מרביתה של הקהילה היהודית בזקינטוס, עלתה לארץ ישראל לאחר המלחמה. באוגוסט 1953 נהרס הרובע היהודי של האי בעקבות רעידת אדמה קשה שהחריבה את העיר זקינטוס. חיל הים הישראלי ששייט באזור נחלץ במהירות לסייע לתושבי האיים זקינטוס וקפלוניה שנפגעו מרעידת האדמה. יהודי האי ניצלו מהרעידה, למעט ליזה מצא שנספתה באסון. לאחר אירוע זה, עזבו היהודים המעטים שנותרו באי את זקינטוס. מרביתם עלו לישראל.
בשנת 1982 נפטר אחרון יהודי האי זקינטוס - ארמנדו אברהם מורדו, וכך נסגר המעגל של חיי היהודים בו.
הנצחת סיפורה של הקהילה
בשנת 1992 הקימה מועצת המנהלים של הקהילות היהודיות ביוון שתי אנדרטות-זיכרון משיש במקום שבו שכן לפני רעש האדמה ב-1953 בית הכנסת "שלום" - כמחווה לבישוף ולראש העירייה מצילי היהודים.[9] צאצאי הקהילה נוהגים לפקוד את האתר, מדי שנה בשנה, ולהביע תודתם והוקרתם למצילי היהודים בשלל תצלומי הודיה.
יעקב דלמדיגוס, ניצול זקינטוס, חבר תזמורת העירונית של זקינטוס בנעוריו וחזן בית הכנסת "שלום" ליוצאי זקינטוס בתל אביב, הפיק כבר בשנות השמונים קלטת שמע אותה הפיץ לבני הקהילה וצאצאיהם בנושא מנהגי קהילת יהודי זקינטוס. יעקב תיאר בהרחבה כיצד נחוגו חגי ישראל, וכן את מערכת יחסי הגומלין בין התושבים היהודים לנוצרים. את הקלטת יעקב הפיץ בקרב בני הקהילה בארץ.
שמואל גני כתב ספר אוטיביוגרפי: "בהתמדה ובתושייה", בהוצאת דוקוסטורי", ובסיוע יד ושם, ובו הקדיש את שני הפרקים הראשונים לילדותו בזקינטוס ולקורות הקהילה בשואה. פרק שנים עשר והאחרון בספר מתאר טיול שורשים רב דורי שקיים עם בני משפחתו בזקינטוס, וכן את טקס ההנצחה בשלושה עשר ביולי 2014, שהתקיים בבית העלמין העתיק היהודי - מקום בו נחנכה אנדרטת זיכרון לאביה של רעייתו נעמי, משה פורטה, חייל בצבא היווני, שנהרג ב-23 בדצמבר 1940, בחזית יוון-אלבניה בקרבות נגד הצבא האיטלקי הפולש.
באותו מעמד נחנכה אנדרטה לבני זקינטוס ולמשפחותיהם שנרצחו על ידי הנאצים בכרתים ובקורפו.
ההיסטוריון היווני ד'יאוניסיס ויטצוס חיבר את הספר "יהודי זקינטוס (מהמאה ה-15 עד המאה ה-20) והצלתם מהנאצים."[14] הספר יצא לאור ב-2017, בלשון היוונית, בהוצאת אקד'וסיס פריפלוס
יהודי זקינטוס 2016-1489 - תחקיר מקיף ביותר על תולדות קהילת זקינטוס, אשר חובר, נערך ואוגד על ידי סמואל ארמנדו מורדו, בנו של היהודי האחרון באי זקינטוס, ארמנדו אברהם מורדו, שנפטר ב-1982. המחבר איגד במחקרו ספרות רבה ביוונית, מאמרים בכתבי עת וכתבות בעיתונות בנושא קורות יהדות זקינטוס וסיפור הצלתה מהנאצים.
סיפור הצלת הקהילה בתרבות ובאמנות
- כחלק מהנצחת סיפורה של הקהילה וסיפור הצלתה, נכתב ספר ילדים על הקהילה. זהו סיפור הצלתה של קהילת זקינטוס, כפי שנמסר למחברת שילה כהן, מפיה אמה מיכל מזל ("אפתיחייה") - בתו של מוהל הקהילה משה (מואיסיס) מצא.[15]
- בטלוויזיה הישראלית, במסגרת תוכנית התחקירים והתעודה "במבט שני", הפיק מנהל מחלקת התעודה, איתי לנדסברג, את הסרט התיעודי הקצר :"אי של הומאניות" - על הצלת קהילת זקינטוס, את הסרט ביים איתן אורן.
- שני סרטים תיעודיים באורך מלא, הופקו בנושא קהילת יהדות זקינטוס, המעלים על נס את הצלת הקהילה בשואה. הסרט הראשון, "שירת החיים", הופק בתמיכת משרד החוץ היווני, ובבימוי של טוני ליקורסי. הסרט התיעודי מתאר, בין היתר, את הצלתה של משפחת פורטה על ידי משפחת ראפסומניקי מהכפר לולייקה.
- סרט תיעודי נוסף הופק על ידי המפיק האמריקאי סטיבן פריבולוס (Steven Privolos): "החיים יחייכו" (Life Will Smile) מתאר את סיפור הצלת הקהילה, מפי הניצול חיים קונסטנטיני. חיים, מתאר בפרוטרוט את מערכת היחסים החמה בין התושבים היהודים והנוצרים שתרמה להצלת היהודים ואי הסגרתם לידי הנאצים.
קישורים חיצוניים
- "אי של שפיות", על הספר "הגיבורים מהאי זקינטוס"
הערות שוליים
- ^ Samouel Ermando Mordo, The Jews of Zakynthos1489-2016, אתונה: Samouel E. Mordo, 2017, עמ' 21
- ^ עורכת: ברכה ריבלין, פנקס קהילות יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט- 1999, עמ' 119
- ^ Samouel Ermando Mordo, The Jews of Zakynthos 1489-2016, אתונה: Samouel Ermando Mordo, 2017, עמ' 34
- ^ Samouel Ermando Mordo, The Jews of Zakynthos 1489-2016, אתונה: Samouel Ermando Mordo, 2017, עמ' 37
- ^ Samouel Ermando Mordo, The Jews of Zakynthos 1489-2016, אתונה: Samouel Ermando Mordo, 2017, עמ' 42
- ^ Samouel E. Mordo, The Jews of Zakynthos 1489-2016, אתונה: Samouel E. Mordo, 2017, עמ' 49
- ^ סמואל. ארמנדו מורדו, The Jews of Zakynthos 2016-1489, אתונה: Samouel E. Mordo, 2017, עמ' 52
- ^ Samouel E. Mordo, The Jews of Zakynthos 1489-2016, אתונה: Samouel E. Mordo, 2017, עמ' 13
- ^ 9.0 9.1 כך ניצלו יהודי זקינטוס מהנאצים, באתר www.news1.co.il
- ^ שמואל גני, בהתמדה ובתושיה, רעננה: דוקוסטורי, 2016, עמ' 31
- ^ המטרופוליט כריסוסטומוס, ראש העיר לוקאס קררי | www.yadvashem.org, באתר chrysostomos-karreri.html
- ^ Samouel E. Mordo, The Jews of Zakynthos 1489-2016, אתונה: Samouel E. Mordo, 2017, עמ' 69
- ^ Samouel E/ Mordo, The Jews of Zakynthos 1489-2016, אתונה: Samouel E. Mordo, 2017, עמ' 72
- ^ ΔΙΟΝΗΣΗΣ ΒΙΤΣΟΣ ¨ΟΙ ΖΑΚΥΝΘΙΝΟΙ ΕΒΡΑΙΟΙ(15Ος αι-20 ος αι.) & Η ΔιΙΑΣΩΣΗ ΤΟΥΣ ΑΠΟ ΤΟΥΣ ΝΑΖΙ
- ^ הגיבורים מהאי זקינטוס, באתר www.news1.co.il
