ציד בהתשה
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
.jpg)
ציד בהתשה (לפעמים מכונה גם ציד התמדה, ציד סיבולת או ציד מרחקים) היא טכניקת ציד בה טורפים או ציידים העשויים להיות איטיים ביחס לטרפם למרחקים קצרים, משתמשים בשילוב של ריצה, הליכה וגישוש כדי להתיש את הטרף.[1] בין המשתמשים באסטרטגית ציד זו אפשר למצוא חיות טרף כמו הזאב המצוי, הזאב הטלוא, אורקות ואת האדם. השימוש בטכניקת ציד זו דורשת מהצייד יכולת של ריצה למרחקים ארוכים ולמשך פרקי זמן ארוכים.
האדם הוא היחיד ממיני הפרימטים המשתמש ב"ציד בהתשה" ככלי הישרדותי. בנוסף לכך, לאדם יש יתרון ביכולת לריצה למרחקים ארוכים בכך שיש לו שיער דליל יחסית מה שהופך את הזיעה לאמצעי יעיל ביותר לקירור גופו של האדם. לעומת זאת הפרסתנים ויונקים נוספים צריכים לנשום על מנת לקרר את עצמם ולפעמים אף להאט או לעצור. ציד בהתשה נחשב אחד משיטות הציד המוקדמות ביותר ששימשו את האדם כבר לפני אלפי שנים. שיטת ציד זו משמשת עדיין[2] את הבושמנים יושבי מדבר קלהארי, וכן את שבט הטאראהומרה האינדיאני החי בצפון-מערב מקסיקו.
שימוש בציד בהתמדה אצל בני האדם
ציידים-לקטים מודרניים החיים במקומות נידחים כמו למשל מדבר קלאהרי שבאפריקה, עדיין משתמשים בשיטה זו לציד. בדרך כלל יוצאים כמה ציידים יחדיו. היציאה לציד מתרחשת בתחילת השעות החמות של היום, כדי לנצל את היתרון המובנה ביכולת הקירור של בני האדם. כאשר הם מאתרים טרף ראוי כמו למשל אנטילופה גדולה, הם מתחילים במרדף. בכל פעם הם גורמים לאנטילופה לרוץ עוד ועוד בזמן שהם שומרים על קצב קבוע ועוקבים אחריה מרחוק. האנטילופה מהירה מהם בטווח הקצר, אבל היא לא מספיקה להתקרר בין ריצה לריצה. כאשר חום הגוף של האנטילופה עולה כך שהיא לא מצליחה עוד לרוץ, הציידים תופסים אותה. מרדף כזה יכול לקחת עד חמש שעות, כאשר הציידים גומאים מעל 30 ק"מ.
ראו גם
לקריאה נוספת
ספרו של כריסטופר מקדוגל "נולדנו לרוץ"
הערות שוליים
- ^ Frey, Rodney, "Homo Erectus, Persistent Hunting, and Evolution", 2002
- ^ "Kenyans chase and catch cheetahs". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-11-15. נבדק ב-2020-04-06.
