צ'ארלס פרדריק טירוויט-דרייק
צ'ארלס פרדריק טירוויט-דרייק (Charles Frederick Tyrwhitt-Drak; 2 בינואר 1846 -23 ביוני 1847) היה סוקר מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל השתתף ולתקופה פיקד על סקר ארץ ישראל המערבית. היה גם חוקר טבע, צפר, צלם והמזכיר הראשון בפועל של לשכת הבונים החופשיים הראשונה הסדירה בארץ ישראל.
ילדות
טירוויט היה בנו הצעיר של קולונל ויליאם טירוויט מגדוד השומרים הרכובים המלכותי (הכחולים), נולד ב-2 בינואר בעיירה אמרשם (Amersham) שבקרבת לונדון ב-1846 והתחנך ברוגבי-וולינגטון קולג' באנגליה. עוד כתלמיד בית ספר התאפיין כמי שמילא את המטלות שנטל על עצמו בנחרצות ויסודיות וככשרון בכל הקשור ללימודי ידיעת הטבע. מגיל צעיר התמודד עם אסתמה שהטילה צל כבד על חייו הבוגרים וגם במהלך ימי ילדותו הפריעה לפעילויותיו. חזותו הגבוהה והחזקה, הוא התנשא לגובה של 6 רגל וארבעה אינץ' (1.93 מטר) כפי שמתארת אותו איזבל ברטון [1, p. 16], יופיו ומראהו נטו באנשים את הרושם שהוא מרגיש טוב יותר מאשר באמת היה. בגיל צעיר מאוד כבר היה אחד ממנהיגי התלמידים בקולג' שלו והשאיר את רישומו בבית ספרו על מוריו. אחד מוריו זכר אותו שנים לאחר שעזב, כמי שהשתדל תמיד להיות בעל אופי טוב ועקרונות גבוהים. השקט שבהתנהגותו השפיע רבות על הסובבים אותו, הוא מעולם לא ניסה להראות מוסרי באופן מודע, לא כילד ולא כבוגר. עוד בקולג' הצטיין כמאייר, בוטנאי וצַפָּר. הוא היה שחקן בנבחרת הקריקט של בית ספרו כאשר האסתמה אפשרה לו זאת. בשאר המקצועות האחרים היה תלמיד טוב, מתמטיקאי סביר ולולא מנעה זאת בריאותו כנראה היה מצליח בקיימברידג'.
מסע למרוקו
בשנת 1867 (כבן 21) נאלץ בפעם הראשונה לעזוב את אנגליה בשל בריאותו למשך חודשי החורף הקרים ובילה את החורף של שנה זו במרוקו. התוצאה של מסע זה הייתה חיבורוNotes On The Birds Of Tangier and Eastern Morocco [2] שפורסם ברבעון אגודת הצפרות של אנגליה. ביקור נוסף בקיץ 1867 הניב חיבור המשך לראשון. במשך זמן היוו החיבורים שלו את גוף הידע היחיד שהיה ידוע עד אז על ארץ זו בתחום הצפרות. במשך ביקורו הראשון שהיה מוגבל לאזור טנג'יר ותטואן זיהה שם כ-142 מיני ציפורים! בביקורו השני כבר סייר מתטואן אל אל-ג'דידה או כפי שהייתה ידועה אז בשמה הפורטוגזי מאזאגן משם אל פנים הארץ וחזרה למוגאדור (אסואירה) והוסיף עוד 27 מינים לרשימותיו. כל אחת מרשימותיו התחילה בתיאורים גרפיים קצרים על המאפיינים הגאוגרפיים במחוזות בהם ביקר, המעידים עליו כעל סייר מלידה ותשוקה לתחום. בנוסף התחיל ולא סיים רשימות על הביצות באזור מרוקו גם רשימות אלו מעידות על כישרונו.[3, p. 6]
במסעות למרוקו למד לחיות בתנאי מחנה, חשיפתו לנימוסים ושפות המזרח, אופיו החרוץ ויכולות התצפית שלו הכשירו אותו לעבדותו הבאה עבור הקרן לחקר ארץ ישראל.
הביקור בקהיר
כנראה כי עוד בשנת 1868 גמלה ההחלטה בליבו שאת האוניברסיטה כבר לא יסיים ואת החודשים הקרים יבלה בדרום השימשי והחם. טירוויט מחליט לנסוע לקהיר (בן 22) ב-1868. מכתביו נושאים אופי תיאורי ונראה כאילו הם מיועדים להיקרא כמדריך למטייל. הוא מתאר די בציניות את מסעו לפירמידות בדצמבר אותה שנה. את הטיפוס לפסגה הוא מתאר כספק טיפוס ספק דחיפות על ידי שני ערבים מקומיים במעלה הפירמידה. הוא מתאר בהתפעלות את הנוף מלמעלה אבל די מצטער על מצב העתיקות לטענתו כל מי שעבר במקום כתייר חרט או קשקש את שמו בכל מקום אפשרי, הוא מאוכזב מעליבותו של הספינקס שאיבד את אפו ולא נראה כלל כמו בספרים שקרא. הוא מזהה מיד את הניסיונות של המקומיים למכור "עתיקות" שיוצרו בפס יצור לתיירים כגון זיופי מטבעות ישנים. הוא אף מציין כי המקומיים כבר יודעים לדקלם שירים ומילות סלנג פופולריים באנגלית.
נראה כי הוא נמשך יותר לתצפיות ולחקר האוכלוסייה המקומית. הוא היה מוקסם מקהיר "המלוכלכת ומוזנחת" כדבריו על מסגדיה וצריחיה בשעה שהוא מנסה לספור אותם מגג המלון שלו. הוא גילה יכולת הבחנה בין המאפיינים של מסגדי קהיר לאלה שראה במרוקו, הוא מתפעל מצבעוניות הבזאר. ויוצא לחקור את מנהגי הנוצרים הקופטים בעיר.
סיני תחילת העבודה עבור הקרן
באביב 1869 הוא יוצא למדבר סיני שם הוא פוגש את חברי משלחת הסקר מטעם הצבא הבריטי והקרן, המייג'ור וילסון, שאף חקר את ארץ ישראל קודם לכן, פאלמר שהוזכר למעלה ופרדריק וויטמור הולנד, המשלחת בדיוק סימה את מסעה ו-טירוויט שוכר את שרותיו של המדריך המקומי שלהם סאלם ונשאר לבדו איתו בסיני מספר שבועות.
ב-1869 צ'ארלס וורן החוקר מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל עוזב את ירושלים, על רקע של מחלוקת כספית וחוסר אמצעים. מנהלי הקרן התלבטו אם להמשיך החפירות בירושלים או להשקיע דווקא בחקר גאוגרפי מעמיק יותר של הסביבה. בפעילותה של הקרן באזור היה גם עניין צבאי מודיעיני לבריטים, חלק מהחוקרים כולל וורן היו למעשה מהנדסים צבאיים שהושאלו לקרן. לאחר שהצליח לשכנע את מנהלי הקרן, בסתיו 1869 מתחיל טירוויט לעבוד עבורה, הוועד המנהל שלה וידא כי יעבוד יחד עם אדוארד הנרי פאלמר בביקורו הבא באזור [4, p. 17]. האזור אותו ביקשו לחקור היה האזור בסיני המכונה The Desert of Tia (אזור נדודי בני ישראל מדבר סין). אוניברסיטת קיימברידג' אף העניקה לו מלגה שאפשרה לו לבצע מחקרים בתחום מדעי הטבע באזור. בדיעבד התברר כי אזור זה שומם במיוחד. אולם האוסף שהצליח להביא משם בכל זאת הכיל כמה מינים נדירים ובעלי ערך.
במובנים אחרים המסע היה די מוצלח. השניים החלו במנזר סנטה קתרינה שם הם בחנו את כתבי היד העתיקים שבידי הנזירים, לאחר מכן השלימו חלקים קטנים של הסקר שווילסון לא הצליח לסיים ומשם המשיכו במשימתם. הם חצו את האזור מדרום לצפון מקלעת נאקל(?) (Cala’at Nakhl) לחברון, משם בכיוון דרום מערב לפטרה, ואז בדרך שלא רבים הלכו בה ממואב לירושלים. הם השתמשו בכבודה קלה ככל האפשר, את כל הדרך עשו ברגל, מזונם היה פשוט, לרוב בישלו, וכיבסו בעצמם ותמיד ליווה אותם החשש מפני ערבים סקרנים או עוינים. את תוצאות מסעם פרסמו ברבעונים של הקרן ובספר בשם Desert of the Exodus שיצא תחת שמו של פאלמר ובו גם איורים שלטירוויט. מסעם של השניים עבר באזור הנגב (שבטה, ניצנה עבדת) השניים למעשה חוצים את האזור לבדם ומביאים ממצאים בעלי חשיבות רבה. טירוויט בנוסף לרישומים גם היה צלם, הוא צילם בשיטה הנקראת קולודיון רטוב בה נעשה שימוש על תשלילי זכוכית. תמונותיו היו הראשונות שנעשו באזור ובמשך 30 שנה כמעט היחידות מאזורים אלו [5].
האכזבה הגדולה ביותר מהסקרים שנעשו בסיני לא הייתה מיעוט חיות הבר. אלא הכישלון של המשלחת לאתר כתובות כמו מצבת מישע שנתגלתה רק כשנה קודם לכן ונחשבה לאחד הגילויים הגדולים בעולם הארכאולוגיה באותה תקופה. בשל בעיות שונות בין הקרן וחוקר אחר שלה צ'ארלס וורן למעשה הקרדיט והעלות על גילויה נמנע מהקרן והיוקרה נפלה מחלם של הצרפתים. המשימה הראשית שהוטלה על הצוות הייתה לאתר ממצאים מסוג זה באזור ואם אפשר להימנע מטעויות כמו אלו שנעשו עם מצבת מישע שהביאו לשבירתה המכוונת בידי השבטים המקומיים. שני החוקרים הגיעו למסקנה כי אין עוד בנמצא מממצא שכזה.
הקשרים עם הזוג ברטון
לאחר הביקור בירושלים (מרץ 1870), שלשניהם הייתה זו פעם ראשונה. הם פנו צפונה וביקרו בדמשק, בבעלבק ולבנון בדרכם לכפר לכפר בלודאן בחודש יולי 1870 פוגש אותם סיר ריצארד פרנסיס ברטון שגריר ברטניה בדמשק והשניים מתארחים בבית השגריר ואשתו איזבל. אירוע שזה מציין תחילת ידידות חזקה בין טירוויט והזוג ברטון עד יום מותו. לאחר מנוחה בבית השגריר יוצאים הארבעה בליוי משרתים לסיור בסביבה. הארבעה בילו שבוע בחורבות שבקרבת בעלבק, האזור משופע בעתיקות מתקופות שונות וברטון כותב שהם ניסו להציל אותם מהרס. משם המשיכו צפונה לכפר אל-קעה (El Kà’a). בדרכם אל עין אורג'וש (Ayn Urghush) חנו במצודה שבאזור המארונים בעין עטה (Ayn Atà).הקבוצה חנתה כמה ימים באזור במהלכם ניסו לבצע מדידות לבירור גובה הפסגות.
כתובות חמה
בחורף של שנת 1870 נפוצה שמועה באנגליה על גילוי אבן מסותתת בחמה שבסוריה ועליה חקוקות אותיות שכמוהן לא נמצאו מעולם. הכתובות הוזכרו על ידי בּוּרְקְהַרְדט בתחילת המאה ה-19 ונראה כי נשכחו לאחר מכן עד שנתגלו שוב על ידי המיסיונר האמריקני ג'סופ והקונסול האמריקני בביירות ג'ונסון אשר העתיקו את הכתובת והראו אותה לפרופסור פאלמר. פאלמר כל כך התרשם מהאפשרות שהכתובות בעלות ערך עד שהצליח לשכנע את הוועד המנהל של הקרן לספק ל-טירוויט את הכסף הדרוש לבקר במקום. טירוויט אכן ביקר שם ביוני 1871 עם ברטון. משימתו הוכתרה בהצלחה. בעזרת הרבה טקט והתמדה הוא הצליח להתגבר על חששות המקומיים והתנגדויותיהם ולהשיג צילומים והעתקי גבס של הכתובות, שנשלחו בצירוף דו"ח תמציתי על עתיקות חומס וחמה לקרן בלונדון.
בסתיו 1871 סוקרטירוויט לבדו את האזור שבין חמה לחלב שעד אז לא היה ממופה כלל ותואר כאזור פורה שבו היו חורבות רבות ובהן כתובות יווניות. טירוויט עבר בחופזה ורשם רישומים של המצודות והחורבות וכנראה תכנן לחזור לאזור לאחר שהסקר שהשתתף בו מטעם הקרן יסתיים.
לאחר המפגש והסיור בלבנון היו פאלמר ו-טירוויט אחרי מסעם הארוך באזור ו-טירוויט חזר לאנגליה. הדוח של פאלמר התפרסם ברבעון של הקרן בינואר 1871.
ביקור בירושלים
ב-25 במארס 1871 מבקר טירוויט את הזוג ברטון בביתם כשהוא בהתקף אסתמה ברטון מספר שהוא הופיע על בשל מצבו הוא נשאר ללון באופן קבוע בביתם של ברטון ואשתו הם מטפלים בו ועד מהרה בריאותו של טירוויט השתפרה. כמה ימים לאחר בואו רוכב ברטון לחמה וחומס ומביא כעבור כשבועיים כוד תעתיקים של כתובות חמה.
לאור השיפור במצבו של טירוויט הם מחליטים לבלות את ימי חג הפסחא בירושלים באפריל 1871. איזבל נוסעת דרך ביירות ומשם בספינת קיטור ליפו. ברטון וטירוויט רוכבים רגלית עם הכבודה הסוסים והמשרתים. השולשה מתאחדים שוב בירושלים. התיאור של ביקור השלושה מופיע בספרה של איזבל The Inner life of Syria מירושלים הם יוצאים לסיורים בסביבה: עין כרם (Ayn Kàrin), חברון, בית-לחם, מנזר מר-סבא, ים המלח, קבר משה (שברטון מביע ספק בהיותו ספק והכוונה כנראה לנבי מוסא), עמק הירדן, יריחו, ועין סולטן (מעין אלישע).
יום לאחר חג הפסחא האורתודוקסי מבקרים השולשה במערת צדקיהו או כפי שהיא מכונה בפי איזבל מערת הכותנה Magharat el Kotn ברטון ו-טירוויט היו מוקסמים מהמערה איזבל מבקרת את מערת צדקיהו מהעבר השני של הדרך[6, p. 479] .
למחרת הביקור במערה מבקרים השלושה בעין רוגל, יום לאחר מכן בים המלח שם השלושה רוחצים בים. שלושה ממשיכים לסייר, בסביבת בית אל וצפונה לשכם את אזור השומרון, מבקרים בהר איבל והר גריזים, עברו גם בבית שאן (Scythopolis) ועין דור. ולבסוף התכוונו להגיע לנצרת.
למחרת הביקור במערה מבקרים השלושה בעין רוגל, יום לאחר מכן בים המלח שם השלושה רוחצים בים. איזבל מקדישה מספר שורות לתיאור רחצה זו, היא מתפשטת קודם ואז נכנסת בעוד השניים מחכים במרחק. לאחר מכן איזבל מסיטה את מבטה והשניים נכנסים. כך גם ביציאה כדי שהשניים יוכלו לצאת ולהתלבש. שהותה של איזבל הייתה הארוכה ביותר במים המלוחים ובשמש. ובסיום החוויה היא מיחסת לכך את הרגשתה הרעה. שבסוף החוויה היא מרגישה לא טוב. ביום שלאחר מכן מבקרים השלושה בנבי מוסא וטובלים בירדן אולם איזבל שאינה מרגישה טוב רק טובלת את רגליה וצערה רב.
השלושה ממשיכים לסייר, בסביבת בית אל וצפונה לשכם (שם הם ממתינים 4 ימים כדי שאיזבל תתאושש). הם לא מזניחים את אזור השומרון, מבקרים בהר איבל והר גריזים, עברו גם בבית שאן (Scythopolis) ועין דור. ולבסוף התכוונו להגיע לנצרת.
התקרית בנצרת
בספרה של איזבל[6] היא מספרת כי בבוקר 5 במאי הקדימו ברטון ו-טירוויט לסייר את סביבות נצרת בעוד היא רכבה לאיטה עם השיירה והמשרתים מאחור. לאחר ויכוח עם אחד מהמקומיים אשר סירב לאפשר לה לנוח בצל אחד מעצי התאנה שבדרך, היא הגיעה לגבעה בסמוך לכנסייה היוונית בעיר, שם נפגשה עם ברטון ו- טירוויט והם נטו את אוהליהם במקום. בבוקר, נתגלה אחד הקופטים המקומיים כשהוא מנסה לחדור לאוהלה של איזבל בידי המשרתים. החל וויכוח שהתגלגל לקטטה ולתגרת ידיים בין המשרתים והפולש. טירוויט וברטון התעוררו ומצוידים בכלי נשק הצטרפו גם הם לקטטה. בינתיים יצאו כ-150 מתפללים מהכנסייה והצטרפו לקטטה. כפי הנראה קודם להגעת השיירה פרץ סכסוך בין הכנסייה ליהודים בעיר על מבנה בית הכנסת ובית הקברות. בתוקף מדיניות הקפיטולציה, היהודים שהיו כנראה נתינים בריטיים היו תחת הגנת השגריר – ברטון או לפחות כך חשב. הימצאותו של הקונסול הבריטי באזור (ברטון), שלא טרח להסתיר את זהותו, כנראה התסיסה עוד יותר את ההמון שהוסט ושולהב על ידי מנהיגיו והחל לסקול את הבריטים ומשרתיהם. הבריטים שכעת הצטרפו אליהם עוד כמה אמריקנים (תיירים שהיו חלק מן הסיור) ירו באוויר וההמון ברח. ברטון הגיש תלונה אצל נציג השלטון המקומי שלא יכול היה לעשות דבר בשל כמות השוטרים המעטה שלו ונאלץ להזמין תגבורת מעכו. השיירה נאלצה לחכות עוד 5 ימים מתוחים באזור כדי להגיש תלונה בפני נציג השלטון, לטפל בפצועים ולהעניש את הפורעים. עד אז נרגעו הרוחות והמקומיים שלחו משלחת לבקש את סליחת הקונסול. אולם, כפי שמספרת איזבל, בינתיים שלחו נציגי הכנסייה תיאור מסולף על האירוע לדמשק וקונסטנטינופול שבו טענו כי ברטון ואיזבל התפרצו לכנסייה השחיתו בה ציוד וטמאו אותה בהתנהגות לא נאותה של איזבל. אירוע זה כנראה היווה את המסמר הראשון בסדרת אירועים שתביא לבסוף לגירושו של ברטון מסוריה.
לאחר שעזבו את נצרת עברו השלושה בכנרת במקומות המזוהים עם ישו, מדדו את המים והאגם ואיזבל רחצה במעיינות החמים. הם המשיכו לצפת, סיירו בברכת-רם ובמי החולה, ברטון אף טרח לבקר את הדרוזים באזור (שכנראה עניינו את הבריטים בשל הפוטנציאל שלהם להתמרד נגד הטורקים) הם עברו כמה לילות חסרי שינה בחניוני לילה שורצי יתושים עכבישים ועקרבים עד שלבסוף ביום ה-19 במאי הגיעו חזרה לביתם שבדמשק.
מסעם הבא של השניים (ברטו ו-טירוויט) היה לאזור חורן (Hauràn), חבל ארץ בדום סוריה של היום, שהיה מאוכלס בבדואים עוינים, הם חקרו את Tulul al-Safa אזור צחיח והררי צפון מזרחית להר הדרוזים בעל גאולוגיה ייחודית של אבני בזלת ממקור וולקני, אזור שהיה בלתי נגיש למערביים מאימת שבטי הבדואים שודדי דרכים ששלטו בו.
לאחר מכן טירוויט יצא למחקר לבדו בשביל הקרן לחקר פלשתינה כדי להשיג עותקים יותר מדויקים של הכתובות שנתגלו בחמה, מהתרבות החיתית ובאותה התקופה כבר היו מפורסמות. מכאן יצאו כל השולשה שוב לבית הקיץ של הזוג בכפר בלודאן (Blùdàn) היום עיירה 51 ק"מ צפון מערבית לדמשק, מקום הררי בעל אקלים נוח המושך אליו תירים גם בימנו, שם שהוא עד 16 באוגוסט, ואז באופן מפתיע מקבל ברטון הוראות מאנגליה לחזור הביתה באופן מידי. הטענה כנגד ברטון הייתה שהוא מתערב אצל הדרוזים ומתסיס אותם כנגד השלטונות הטורקים. מה שהביא להיותו שנוא על המוסלמים ונציגי השלטון הטורקי ובראשם ראשיד פאשה שהיה אז מושל (וואלי) של סוריה וגם שר החוץ העות'מאני ונורה על ידי מתנקש מאוחר יותר.
סקר פלשתינה המערבית נמשך
בתחילת נובמבר 1871 מגיעים ליפו חברי המשלחת של הקרן לחקר פלשתינה בראשות הקפטן Richard Warren Stewart מחיל ההנדסה הבריטי, הוא מגיע בליווי עוד שני סוקרים הסמל Black והטוראי Armstrong. הם מתחילים במדידות ובהקמת בסיס באזור רמלה-לוד. ב-17 בדצמבר הצטרף אליהם טירוויט ומציע בהתנדבות את שרותיו כחוקר טבע. ביום שלמחרת הוא מלווה את הקפטן סטיוארט לירושלים. במשך שהותם שם חלה הקפטן ובהוראת הרופאים חזר לאנגליה. ב-30 בדצמבר טירוויט מצטרף שוב לצוות הסוקרים ברמלה שהיו חדשים באזור ונשארו ללא מפקדם. למעשה, הוא הופך למפקד הקבוצה. עד לינואר 1872 הקבוצה מתקדמת לאזור יפו. בפברואר הם מעבירים את המחנה לסביבות הכפר בית נובא שהיה ליד לטרון ועובדים תחת תנאים קשים בשל כמות הגשמים בתקופה. במרץ הם חונים באל-ג'יב דרום מזרחית לרמאללה ומשם לירושלים. ב-3 באפריל הם חוזרים לכיוון יפו וחונים באזור. משם הם ממשיכים לכפר ח'רבת'א בני-חרית הממוקם כ-15 ק"מ מערבית לרמאללה. במאי הם מגיעים לעין-סיניא הנמצא צפונית לרמאללה, כ-3 ק"מ מצפון לבית-אל של ימנו. ב-21 ביוני הם מגיעים לשכם. בשלב זה מתחילה עבודה משרדית בביתו של הכומר הבפטיסטי Youhannah El Karey. טירוויט מרגיש שבשלב זה הוא יכול לעזוב את הצוות לבדם ויוצא לדמשק. ידעת השפה הערבית של טירוויט הייתה לעזר רב למשלחת. דיווחיו לקרן עסקו בתחומים רבים ארכאולוגיה, מדעי הטבע ואנתרופולוגיה. [4, p. 23]
בינתיים שלחה הקרן את Lieutenant Claude Reignier Conder מחייל הנדסה הבריטי כמנהל המשלחת. לאחר ביקור בירושלים הוא חבר אל הצוות ב-17 ביולי. יום לאחר מכן הצטרף גם טירוויט שחזר ממסעו בדמשק. התחנה הבאה של הצוות הייתה ג'בעה שבקרבת גוש עציון של ימנו ומשם ב-30 באוגוסט חנו בג'נין ועסקו במיפוי עמק יזרעאל. בסוף ספטמבר עברו לאום אל פחם. ב-20 באוקטובר הגיעו לאל-מוג'ידל שחורבותיו נמצאות בצפון מגדל העמק של ימנו. באזור זה התרחשה התקפה על העובדים המקומיים שנתנו שירות לצוות מה שהכריך את המשלחת להסדיר את עבודת מול השלטון ולשלם קנס. ב-8 בנובמבר משתכן הצוות בהוספיס של נצרת. טירוויט והסמל בלייק חולים בקדחת או מלריה במשך שבוע והצוות המשרת חווה שתי התקפות נוספות. ב-26 בנובמבר הם חונים בשייח' אבריק (בית שערים) שם יורים אנשי הכפר חרתייה (Ḥârithîye) על הסמל בלייק והם מוענשים ואף משלמים קנס. ב-10 בדצמבר המשלחת משתכנת במגורי החורף של המושבה הגרמנית ליד חיפה. ב-31 בדצמבר עקב בבריאותו הלקויה מחליטטירוויט לנסוע למצריים כדי לנוח. זאת כנראה עשה בעצת רופאו צ'פלין שהיה רופא ידוע בירושלים וטיפל בו פעמים רבות במלך שהותו באזור. ב-2 במרץ טירוויט1873 הוא מצטרף חזרה אל הקבוצה שחונה אז ליד עתלית. לאחר מספר חניות נוספות באזור טולכרם התמקם המחנה באזור החוף ליד אום ח'אלד (בתחמי נתניה של ימנו) ב-22 באפרילטירוויט עוזב לביקור באנגליה.
הלשכה הראשונה – העבודה במערה
בתאריך 7 במאי 1873 התקיימה פגישתה הראשונה של לשכה 293 Royal Solomon Mother Lodge במערת צדקיהו שבמהלכה כיהן טירוויט כמזכיר בפועל. אין כל תיעוד כיצד הגיעה טירוויט לתפקיד זה ואפילו לא ברור היכן נתקבל לבנייה החופשית. הייתה זו הלשכה הראשונה של בונים חופשיים סדירה בפלשתינה.
טיול באירופה
לאחר גירושו מסוריה הוצב ברטון בשנת 1872 כשגריר בטריאסטה עיר נמל תחת השפעה ביוני 1873 עורכת הקרן תערוכה בלונדון ומציגה את הכתובות שנתגלו בחמה. באותו החודש טירוויט מבקר את בני הזוג ברטון בטיאסטה והוא מבלה איתם כחודש ימים, הם מסירים באזור צפון מזרח איטליה, סלובניה וקרואטיה של ימנו, (בפולה, אקוויליה, מערות אדלסברג-פוסטוינה, רמת קראס, San Canzian, הכפר ליפיציה שנתן את שמו לגזע הסוסים המופורסם). בתקופת הביקור היה מצבו הבריאותי של טירוויט טוב וכך גם מצב רוחו. השלושה קבעו להיפגש שוב תוך שבעה שבועות אך מחלת הכולרה פרצה בטריאסטה ו-טירוויט שפחד להימצא בסגר במהלך יולי נמנע מהביקור, הייתה זאת הפעם האחרונה שהזוג ראה את טירוויט. לפני חזרתו של טירוויט לסוריה ניסה ידידו סר ג'ון דורמונד הי (John Hay Drummond Hay) שגריר בריטניה למרוקו לעניין אותו בסיור מחקרי למרוקו אולם העניין לא צלח ו-טירוויט חזר לסוריה בספטמבר 1873.
חזרה לעבודה על הסקר
טירוויט מצטרף שוב לצוות הסקר שנמצא מזרחית לבית לחם ב-24 באוקטובר קונדור העיד שמצבו היה נראה טוב. ב-15 בנובמבר הקבוצה מתמקמת בעין א‑סולטאן בקרבת יריחו. קונדור מציין כי הם עבדו בתנאים לא אנושיים, שתו מים מלוחים וחוו תנאי מזג אויר קיצוניים משתנים. ב-4 בדצמברטירוויט, הסגן קונדור ועוד 15 מקומיים חולים בקדחת והעבודה נפסקת. הפחד אצל אלה שלא חלו היה גדול. המרחק ממקור אספקה כל שהוא ומהרופא הד"ר צאפלין (Thomas Chaplin) שהיה בירושלים היה לכל הפחות מרחק יום הליכה. השבטים בסביבה היו עוינים והמשרתים מעטים. הבריאים המעטים שנשארו לא ברחו רק מחמת הפחד כי יירו אם ינסו זאת. הצוות שלח הודעה לד"ר צ'פלין ואף על פי שבעצמו היה חולה הגיעה מלווה בכומר ג'יימס ניל James Neil הם פוגשים את המשלחת ביריחו בזמן שהאחרונים סוחבים אתטירוויט באלונקה. למרות הסכנה שבכך, משכן מנהל מלון הים התיכון בירושלים (Mediterranean Hotel) ששמו היה משה הורנשטיין את טירוויט החולה באחד מחדרי המלון
[7, p. 100]. את המשרתים החולים משכן הד"ר צ'פלין בבית החולים האנגלי. טירוויט היה שקוע בהזיות בעוד שהד"ר החולה וסגן קונדור משגיחים עליו. בינם לבין עצמם כנראה הסכימו הד"ר והסגן כי על טירוויט להפסיק את עבודותיו ולחזור לאנגליה. אולם, טירוויט מצליח להתאושש ולכן לא המשיך סגן קונדור בכיוון זה ולא העלה זאת בפני הממונים בקרן, דבר שהביע עליו חרטה במכתבו לאחר מותו של טירוויט. ב-11 בדצמבר צוות הסקר משתכן בבית שהושאל להם על יד הד"ר צ'פליין בירושלים. מספר ימים לאחר מכן חלק מחברי הקבוצה מתאוששים וחוזרים לעבודת המיפוי באזור ראמאללה. בסוף פברואר 1874 עבודות המיפוי ממשיכות בעמק הירדן ליד יריחו ובמשך החודשים הבאים הם ממפים את העמק והירדן עד לקרבת ים המלח. ב-20 באפריל הם ממפים את אזור כפר סבא והשרון ומתקדמים ליפו. את הקיץ של 1874 הקבוצה עושה בירושלים. הסגן קונדור עוזב לאנגליה בתחילת מאי.
טירוויט נשאר בירושלים. לא ברור כמה זמן היה מרותק למיטה. ישנם דיווחים שלו מירושלים לקרן וגם מכתב לזוג ברטון שהוא עצמו מספר על מחלתו. לפי דיווחים אחרים הוא מסתובב בעיר בחנותו של מוזס שפירא יהודי מומר שזייף עתיקות [8, p. 78] כשהתברר לו שמדובר בזיוף לא היסס שלח מכתב לקרן ונקב בשמו של הזייפן. אין דיווח על ההתדרדרות במצבו של טירוויט אולם ביום ה-23 ביוני 1874 נפטר מהקדחת.
לפי דיווחו של קונדור מ-23 בספטמבר לאחר שחזר לירושלים, שילם את חובותיו של טירוויט בסך 100 פאונד למנהל המלון תוך שהוא מציין אותו לטובה. הוא מציין כי לווייתו של טירוויט הייתה גדולה. טירוויט קבור בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון וצילום מצבתו ניתן לראות ממול. קונדור מעלה על נס את תרומתו של טירוויט למשלחת הסקר ומביע געגועים אליו [7, p. 101] .
ביבליוגרפיה
[1] I. Burton, The inner life of Syria, Palestine, and the Holy land : from my private journal, vol. 2. London : King, 1875. Accessed: Nov. 03, 2021. [Online]. Available: http://archive.org/details/innerlifeofsyri02burt
[2] C. F. T. Drake, ‘Notes on the Birds of Tangier and Eastern Morocco’, Ibis, vol. 9, no. 4, pp. 421–430, Jun. 2008, doi: 10.1111/j.1474-919X.1867.tb06442.x.
[3] C. F. T. Drake, The Literary Remains of the Late C.F.T. Drake. R. Bentley & Son, 1877.
[4] C. R. (Claude R. Conder, H. H. K. Kitchener, E. H. Palmer, and W. Besant, The survey of western Palestine : memoirs of the topography, orography, hydrography, and archaeology. London : Committee of the Palestine exploration fund, 1881. Accessed: Oct. 27, 2021. [Online]. Available: http://archive.org/details/surveyofwesternp01conduoft
[5] Inna, ‘Photo-Archaeology’. https://mushecht.haifa.ac.il/index.php (accessed Oct. 30, 2021).
[6] I. Burton and W. H. (William H. Wilkins, The romance of Isabel Lady Burton : the story of her life, vol. II. New York : Dodd Mead, 1899. Accessed: Oct. 24, 2021. [Online]. Available: http://archive.org/details/cu31924092515182
[7] G. Shimon and R. CHAPMAN, ‘The Mediterranean Hotel in 19th Century Jerusalem’, Palestine Exploration Quarterly, no. 127, 1995, Accessed: Oct. 29, 2021. [Online]. Available: https://www.academia.edu/3677136/The_Mediterranean_Hotel_in_19th_Century_Jerusalem
[8] י. סבו, ג. רוזן, and Y. Sabo, ‘Moses Wilhelm Shapira and the Moabite Clays / בין מומר לזייפן: מוזס וילהלם שפירא ופרשת חרסי מואב’, Zmanim: A Historical Quarterly / זמנים: רבעון להיסטוריה, no. 123, pp. 70–81, 2013, Accessed: Oct. 24, 2021. [Online]. Available: https://www.jstor.org/stable/24122525
32538861צ'ארלס פרדריק טירוויט-דרייק