פקודת בזיון בית המשפט

פקודת בזיון בית משפט נקבעה על ידי ממשלת המנדט בארץ ישראל בשנת 1929, למתן כלי לטיפול בסירובו של עד להיחקר בבית המשפט ולאכיפתם של פסקי דין. עם הקמתה של מדינת ישראל נכללה הפקודה בחוקי מדינת ישראל, בהתאם להוראה הכללית בפקודת סדרי השלטון והמשפט.

הוראות הפקודה

בפקודת בזיון בית המשפט שתי הוראות עיקריות:

• עד המסרב להשיב על שאלות (סעיף 5): כאשר עד מסרב להיחקר בבית המשפט או להשיב על שאלות שהוצגו לפניו כחוק, ולא הראה כל טעם צודק לסירובו, רשאי בית המשפט להטיל עליו מאסר שלא יעלה על חודש אחד.
• סירוב לציית לצו של בית המשפט (סעיף 6): כאשר אדם או גוף מסרב לציית לצו של בית המשפט, המצווה לעשות מעשה או האוסר לעשות מעשה, רשאי בית המשפט להטיל עליו קנס או מאסר, לשם אכיפת הצו. קנס או מאסר יוטלו רק לאחר שהממרה הופיע בפני בית המשפט (לאחר שהוזמן לכך או הובא בכפייה) כדי לנמק מדוע לא יינתן נגדו צו כזה. בתיקון לפקודה שאושר בכנסת ב-24 בדצמבר 1962‏ נקבע שעל היועץ המשפטי לממשלה להביא את עניינו של אסיר כזה לפני בית המשפט שהטיל עליו את המאסר, לשיקול נוסף, כשהוא רואה צורך בכך ולא פחות מאחת לשישה חודשים מיום תחילת המאסר.

היועץ המשפטי לממשלה הוציא הנחיה המפרטת את נוהלי פעילותו בתחום זה, הן בפנייה לפתיחת הליכי בזיון בית המשפט, והן במעקב הנדרש ממנו אחר מי שנאסר לפי הליך בזיון בית המשפט.

הפקודה מאפשרת להעניש במאסר או קנס את מי שהפר הוראה של בית המשפט. בית המשפט העליון קבע שלא ניתן להטיל על המפר פקודה זו פיצויים לצד שכנגד או להוציא צו מניעה נוסף על פי הפקודה.

על ההליך אמרו שופטי בית המשפט העליון: ”הליך ביזיון בית המשפט הוא הליך אכיפה קיצוני, שמקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האפשריים האחרים נבחנו או מוצו. להפעלת מנגנון הביזיון השלכות כבדות משקל על הצד המפר, ועל כן מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת כי מנגנון זה יופעל במשורה ובמקרים חריגים בלבד. להליך זה יש להיזקק רק במקרים מיוחדים, כאשר ההפרה היא ברורה וחד משמעית ומגלה חוסר תום-לב מצד המפר”.

שימוש בפקודה נגד המדינה

עמדתה של פרקליטות המדינה היא ש"ההליך לפי פקודת בזיון בית משפט אינו מתאים לכפיית ציות על המדינה, אף שכמובן המדינה מחויבת לכבד פסקי דין ולציית אחר צווים שיפוטיים". השופט אלכס שטיין כתב שהשאלה העקרונית "האם ניתן לנקוט בהליכים לפי פקודת בזיון בית משפט נגד המדינה" טרם הוכרעה.

הלכת מוניות הדר לוד

הלכת מוניות הדר לוד היא פסק דין של בית המשפט העליון מ-1980, בו נקבע שניתן להטיל על אדם אחריות בגין בזיון בית המשפט גם אם הוא עצמו אינו צד בהליך, וזאת במקרה שבו הוא מונע מאחד מהצדדים להליך למלא אחר הוראות שניתנו בצו של בית המשפט, אם היה מודע בפועל לקיומו של הצו ולתוכנו.

פסק הדין ניתן לאחר שבית המשפט המחוזי הוציא צו מניעה זמני נגד תחנת המוניות "הדר לוד" ונגד נהגי התחנה, שאסר עליהם להוביל נוסעים מנמל התעופה בן-גוריון, למעט הסעת נוסעים בנסיעות "שירות" לירושלים, עקב סכסוך עם חברת מוניות אחרת שפעלה בנמל התעופה. נגד אחד הנהגים שאסף נוסעים בניגוד לצו, בנימוק שהצו ניתן נגד חברת המוניות ולא נגדו, נפתחו הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, ובית המשפט הטיל עליו קנס של 5,000 לירות, שלא ישולם אלא אם יוכח כי הנהג מוסיף להפר את הצו.

החברה ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון, בטיעון שחרף העובדה שצו המניעה כלל את הנהגים, הם לא צורפו באופן פורמלי להליך ולא הופיעו כמשיבים. בפסק הדין בערעור קבע השופט אהרן ברק, כי למרות שהנהגים לא צורפו להליך ניתן לכפות עליהם את צו המניעה, מכיוון שהצו הופנה מראש כלפיהם והם היו מודעים אליו:

צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכול להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו - שהרי הצו אינו מכוון כלפיו - אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו... לעתים קרובות רצוי לאפשר לזכאי לכוון את חיציו לא רק כלפי החייב עצמו, אלא גם כלפי ה"זרים" המביאים לידי הפרת הצו על ידי החייב. הרחבת המסגרת תביא בעקבותיה להגברת אמצעי האכיפה... אמת הדבר, הפרת צווים של בתי-המשפט פוגעת באינטרס הפרטי של הצד הזוכה. אך אי קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק. מתן כוח לפרט לנקוט הליך אשר יביא לכיבוד צווים שיפוטיים מגשים הן את האינטרס הפרטי, והן את האינטרס הציבורי.

האפשרות להטיל עונש על-פי הפקודה

בשנת 2020, השאיר בית המשפט העליון באוביטר את שאלת הענישה על-פי הפקודה פתוחה. ברירת המחדל בהליכי אכיפה על-פי פקודת הבזיון היא שתכלית ההליכים מכח הפקודה הם אכיפתיים ואינם עונשיים, ועל-כן, ככלל, לא ניתן להשית עונשים על-פי הפקודה כאשר אין לצד הנאכף את האפשרות למלא אחר הצו. ברם, המלומד אליהו הרנון מסביר בספרו ביזיון בית-משפט על-ידי אי-ציות 311, 320 (1965) כי יש מקום להטיל סנקציה בגין ביזיון גם במקרים בהם המבזה אינו יכול לתקן את שנעשה, באותם מקרים שבהם אי-האפשרות לציית נגרמה על-ידי המבזה עצמו.

דוגמה

לשם אכיפת פסק הדין שניתן בבג"ץ בית הספר בעמנואל ננקטו נגד המפרים צעדים מכוח פקודת בזיון בית המשפט. כצעד ראשון הוטל על מרכז החינוך העצמאי, שנמנה עם הגופים שכלפיהם כוון פסק הדין, קנס בסך 5,000 ש"ח ליום, עד שיקוימו הוראות פסק הדין. כן נקראו הורי התלמידות, שעד לשלב זה לא היו צד לדיון, להתייצב לדיון שבו יסביר כל הורה מדוע אין לראות בו כמסייע בהפרתו של פסק הדין וכמואשם בביזיון בית המשפט, כך שיכפה במאסר או בקנס לציות לו. בהמשך הוגדל הקנס שהוטל על מרכז החינוך העצמאי ל-10,000 ש"ח ליום. עד לקבלת הצהרה של מרכז החינוך העצמאי על נכונותו לציית לפסק הדין, הצטבר הקנס ל-200,000 ש"ח. על כל אחד מההורים, שצורפו לדיון בהתאם להלכת מוניות הדר לוד, הוטל קנס של 200 ש"ח ליום, עד שיחדל מהפרת פסק הדין. כן הוזהרו ההורים שאם ימשיכו בהפרת פסק הדין, ישקול בית המשפט הוצאת צווי מאסר נגדם. לאחר שההפרה נמשכה הורה בג"ץ על מאסרם לשבועיים של 59 הורים.

קישורים חיצוניים

• פקודת בזיון בית משפט, בספר החוקים הפתוח
• היסטוריית החקיקה של פקודת בזיון בית המשפט, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• הטקסט של פקודת בזיון בית המשפט, באתר "נבו"
• הטקסט של תקנות בזיון בית המשפט (סדרי-דין בשיקול נוסף), התשכ"ט-1969
• מערכת LawGuide, פקודת בזיון בית המשפט באתר Lawguide - מדריך מידע משפטי בישראל. ‏29/03/2009

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34360321פקודת בזיון בית המשפט