פסיחה

פְּסִיחָה, או גלישה, היא אמצעי ספרותי בשירה שבו נקטע הרצף התחבירי בסוף הטור השירי וממשיך בטור הבא.^[1] הפסיחה גורמת לשהות בשטף הקריאה, וכך מדגישה את המילה האחרונה בטור ובונה מתח אשר מופג רק לאחר המשך קריאת הטור הבא.

השימוש בפסיחה מתועד מימי השירה הקדומה, לרבות בשירתו של המשורר היווני הומרוס. משוררים אנגלים בעידן האליזבתני עשו שימוש נרחב באמצעי זה בשירה הדרמטית והסיפורית. בפייטנות הקלאסית הייתה הפסיחה נדירה, ואף שבשירת ספרד כל שורה הייתה ליחידה תחבירית עצמאית, לא הייתה הקפדה יתרה על כלל זה, וניתן למצוא שירים שהפסיחה בהם שירתה את קריאת השיר.^[2]

הפסיחה משמשת אף בשירה המחורזת, למרות הסתירה לכאורה בין החריזה כאמצעי הסוגר מעגל והפסיחה כקוטעת רצף, והיא עשויה לשרת את החרוז בהעצמת הקשר שבין הטורים החרוזים.

לקריאה נוספת

Harai Golomb, Enjambment in Poetry: Language and Verse in Interaction, Tel-Aviv: Tel-Aviv University – Porter Institute for Poetics and Semiotics (Meaning and Art), 1979.