פיזור אוכלוסין
פיזור אוכלוסין היא שיטה בה נוקטות ממשלות למנוע ריכוז של האוכלוסייה באזור אחד. זאת על מנת: למנוע ריכוזיות יתר של אוכלוסייתן בערים הגדולות, לשמור על האוכלוסייה הכפרית באזור ככוח מגן על גבולות הטריטוריה שלה, לשמר את הריבונות באזורים מרוחקים בפועל על ידי הושבת נתינים. וכן הקטנת הסכנה של פגיעה באוכלוסייה מרוכזת על ידי פגיעה המונית בריכוזי אוכלוסייה כמענה ל"טראומות" העבר במלחמת העולם השנייה (הבליץ על לונדון, הירושימה ונגסקי, הפצצות תל אביב מן האוויר על ידי האיטלקים והמצרים).
לעיתים אף מוקמת עיר בירה (כמו ברזיליה) או מאומצת עיר קיימת, שולית יחסית, בשביל לעודד את פיזור האוכלוסין. הרעיון המסתתר מאחורי תהליך זה הוא שהתעסוקה בעיר בירה מסופקת במידה רבה על ידי הממשלה ולכן יש לה שליטה רבה יחסית בתהליך. לא תמיד הניסיון הזה מצליח, ולעיתים נוצר מצב בו הבירה לא מצליחה למשוך אוכלוסייה.
אמצעים לפיזור אוכלוסין
- הגליה באכיפה - אמצעי אשר היה קיים בעבר ובו העבירו אוכלוסיות בכוח. כיום אין בו שימוש במדינות הדמוקרטיות.
- עידוד על ידי תמריצים ליחידים, דוגמת מענקי קרקעות ותמריצים לחברות על מנת שיקימו מפעלים באזורים מסוימים תמורת הטבות מס ומענקים.
- הקמת מפעלים ומוסדות ממשלתיים באזורים מרוחקים, דוגמת הקמת עיר הבה"דים בנגב ומעבר אמ"ן לנגב.
פיזור אוכלוסין במדינת ישראל
מדינת ישראל נקטה במשך כל שנות קיומה במדיניות פיזור אוכלוסין. ציון הדרך העיקרי בהתווית מדיניות זו היה 'תוכנית שרון' - 'תכנון פיזי לישראל' - משנת 1951. בתוכנית זו ניסח האדריכל אריה שרון את עקרונות פיזור האוכלוסין במדינה הצעירה, והגה את הקמת הערים הבינוניות בפריפריה, ואת היישובים הכפריים סביבן. תוכנית זו גובשה כאשר ישראל הייתה מדינה שעיקר אוכלוסייתה חייתה בערים הגדולות.
הקמת היישובים היוותה ציר מרכזי בהגשמת רעיונות הציונות והחלוציות מראשית המאה, ולאחר קום המדינה נוצר צורך דחוף להגן על המרחב מפני פלישת צבאות ערב. כמו כן בעזרת הפניית העולים החדשים ליישובי הגבול לאחר קום המדינה נעשה ניסיון לשנות את המאזן הדמוגרפי בפריפריה לטובת היהודים. החלטות פיזור האוכלוסין, שהיו נכונות בשעתן, הביאו למצב בו מדינת ישראל מחזיקה בשיא של מספר יישובים ביחס לאוכלוסייה.
כיום, נוטש התכנון בישראל את מדיניות פיזור האוכלוסין, שנחשבה במשך שנים לעקרון מנחה של התכנון הארצי. התוכניות הראשונות שנקטו עמדה ברורה נגד פיזור האוכלוסין היו 'ישראל 2020' ותמ"א 31.
בעיות כתוצאה מפיזור אוכלוסין
פיזור האוכלוסין יצר מספר בעיות. הפניית האוכלוסייה העולה לפריפריה יצרה בידול מעמדות חריף כיוון שהאוכלוסייה החזקה נותרה במרכז בעוד שהאוכלוסייה החלשה נשלחה לאזורים עם תשתית מפגרת, תעסוקת דחק, ומערכת חינוך נחשלת. יתר על כן, התוכנית לפיה עיירות הפיתוח אמורות היו לשמש גרעין ליישובים החקלאיים סביבם כשלה בשל ההתארגנות המשותפת של יישובים אלו בינם לבין עצמם והן כיוון שהיישובים החקלאיים העדיפו לקבל את כל השירותים האחרים להם נזקקו בתל אביב.
בעיות נוספות שנוצרו הן צימצום השטחים הפתוחים וחוסר יכולת לדאוג לתחבורה ציבורית יעילה ולתשתיות אחרות כניקוז, ביוב, ואפילו חשמל. התושבים מצאו עצמם לא פעם במרכז סכסוכים מדיניים על רקע אירועי גבול. מציאות שהרעה את מצבם. כתוצאה מכך גם נוצרו שסעים בחברה הישראלית בין אלו הגרים במרכז ליושבי הפריפריה.
המשך המגמה
החל משנות ה-70 נעשה מרכז הארץ צפוף מדי לאנשי המעמד הבינוני-גבוה. התפתחה מגמה של יציאה ל"איכות החיים" בפריפריה, בבתים צמודי קרקע. מגמה זו נותבה על ידי הממשלות השונות לאזורים הפריפריאליים שבהם לא נפתרו בעיות הביטחון והדמוגרפיה כדוגמת המצפים בגליל. יישובים אלה הם יישובים עירוניים בעלי אופי כפרי או יישובים קהילתיים סגורים בפני אוכלוסייה חלשה. ההשקעה האדירה בתשתיות ליישובים חדשים היוותה נטל על המדינה, לעיתים לא בוצעה בשלמותה, ובדרך כלל באה על חשבון השקעה ביישובים הוותיקים[דרוש מקור]. כמו כן בעיות התחבורה, פרנסה, אירועי הגבול וחיסול השטחים הפתוחים באזור החריפו.
כעת, עומדות על הפרק תוכניות רבות ליישובים חדשים בשל אותן סיבות ביטחוניות ודמוגרפיות שצוינו קודם. מאידך, נוקטת מערכת התכנון עמדה ברורה נגד פיתוח שאינו צמוד לפיתוח קיים ("צמוד דופן"), נגד פיתוח צמוד קרקע, ונגד פיתוח יישובים חדשים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: פזור אכלוסין |
35519689פיזור אוכלוסין