לאליזה

לאֶלִיזֶה (מגרמנית: Für Elise) הוא השם הנפוץ לבגאטלה (זוטה) בלה מינור, WoO מספר 59, יצירה לפסנתר שהלחין לודוויג ואן בטהובן. היא נכתבה בערך בשנת 1810. מבקרי וחוקרי בטהובן אינם יודעים בוודאות מי הייתה "אליזה". התאוריה הסבירה ביותר היא שבטהובן קרא במקור ליצירה "לתרזה" ("Für Therese") - הכוונה היא לתרזה מלפאטי פון רוהרנבך צו דצה (Therese Malfatti von Rohrenbach zu Dezza 1792- 1851), איתה התכוון בטהובן להתחתן בשנת 1810. היא הייתה בתו של סוחר וינאי בשם יעקב מלפאטי פון רוהרנבך (1769- 1829). כשהיצירה פורסמה בשנת 1865, מגלה היצירה, לודוויג נוהל, תעתק את השם בצורה שגויה ל"לאליזה", אך למעשה, לא ניתן לומר האם ישנה טעות דפוס, מפני שבמוזיאון בטהובן, נמצא כתב היד המקורי.

הלחן מפורסם מאד ומנוגן על ידי פסנתרנים רבים ברחבי העולם. ניתן לשמוע יצירה זו מנוגנת באירועים רשמיים יותר ופחות.

בחלקים מסוימים של טייוואן, איראן וכנראה במדינות נוספות מנוגן הלחן במשאיות זבל. בברזיל ובטורקיה הוא מנוגן במשאיות בלוני גז כדי ליידע את האנשים שהמשאית בסביבה. בישראל הוא מנוגן לעיתים על ידי אוטו גלידה וכן בצלצולים של בתי ספר.

הלחן שימש השראה לשירים רבים, ביניהם שירי ראפ, רוק ופופ. בתחילת עידן הטלפונים הסלולריים היה נפוץ מאד רינגטון המבוסס על היצירה.

וריאציה של היצירה הופיעה בתחילת הסרט ממזרים חסרי כבוד של קוונטין טרנטינו.