פורטל:דואר ובולאות/קטעי ספרות/23

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אחי היה אז בן עשרים, בחור גבה-קומה, יפה תואר וגבור. בפניו דמה כולו לאבא. כשהגיע תורו להתגיס חבל תחבולות שונות והִתחלה, ואחרי כל מה שעולל לעצמו נשאר בריא ונתקבל לצבא… אחרי כן חשב אבי להוציאו בעזרת שוחד, אך גם הכסף לא עזר, ואחי הלך לצבא... לא היו ימים מועטים וקבלנו מכתב מאחי שהוא עובר לחזית המלחמה. אחר-כך עברה חצי שנה ולא קבלנו ממנו שום ידיעה... פנינו לכל המוסדות לשאול על אודותיו, כתבנו לבית המלכות, ומשם ענו לנו, כי אחי אבד עם כל גדודו, ואין שום ידיעה עליהם.

עבר חדש ימים, ואנו קבלנו גלויה מאחי שהוא בשביה. שמחה ותקוה התחילו שוררים בביתנו. אחי לא כתב אף פעם על אודות מצבו החמרי: כל כתיבתו הייתה שהוא חי ובריא. מבלי שים לב לכך שלא כתב דבר על מצבו, היינו שולחים לו כל שבוע חבילה מלאה כל מיני עוגות טובות, נקניק, סיגריות וטבק מהמין המשובח ביותר... לא יום ולא יומים היינו נשארים לא רק ללא פת לחם, אלא אף ללא קצת תירס לאכול, אבל החבילה בשביל אחי הייתה נשלחת תמיד כסדרה, מדי שבוע בשבוע.

תמיד שלחתי אני את החבילות ובדואר היו אז מקבלים משום-מה חבילות למשלוח רק בשבת. הייתי אז אדוקה מאוד, ולא כתבתי בשבת. לפעמים נמצאו יהודים אחרים שכתבו במקומי בשבת. אולם על פי רוב הייתי מוכרחה לשוב הביתה בידיים מלאות, כלומר – עם החבילה. עד שאבא גמר בלבו, שאני בעצמי אכתוב, שהרי זה בשביל הצבא, וימי מלחמה – שאני. מאז התחלתי לכתוב בשבת.

בזמן המלחמה דרשו לכתוב רק רוסית. וכל המכתבים לאחי כתבתי בשם הורי ובשמי.

חיי פועלת בארץ, מאת: הניה פקלמן

הסבר[1]

הערות שוליים