הניה פקלמן

הֶניָה מ' פֶּקֶלמן (1903 בסרביה – 19 בינואר 1940, תל אביב), הייתה פועלת וחלוצה בארץ ישראל בתקופת היישוב. עלתה לארץ ישראל בשנת 1922. ב-1935 הוציאה לאור, במימון עצמי, את הספר חיי פועלת בארץ, שבו הביאה בגוף ראשון את סיפור חייה. ספרה מוערך כאחד המקורות האותנטיים ביותר שנכתבו על חיי הפועלות בשנות העשרים של המאה העשרים. ב-1940 התאבדה.

חייה

נולדה בשנת 1903 בבית דתי בעיירה מרקולשט שבבסרביה למשפחת סוחרים שראתה חשיבות רבה בלמדנות ובחריצות כפיים. לאחר סיום לימודיה בבית ספר היסודי השתתפה בפרנסת המשפחה. בשנת 1922, אחרי מות אביה, עלתה לארץ ישראל ביחד עם אמה. בארץ עבדה במלאכות שונות, בין היתר ביציקת בטון וריצוף. בשנת 1925 עונתה וכתוצאה מכך נולדה בתה, תקוה, שנפטרה לאחר כחודש מהרעלה. בשנת 1927 נישאה, ושנה אחרי כן ילדה את בתה צפורה. בשנת 1935 הוציאה לאור את האוטוביוגרפיה "חיי פועלת בארץ", שבה תיארה את שנות ילדותה, נעוריה וחוויותיה בארץ-ישראל בשלוש השנים הראשונות. בתחילת ספרה כתבה: "אלה חיי האשה העובדת / שבראש הגיגיה הייתה המולדת". בשנת 2007 ראה ספרה אור בפעם השנייה, בגרסה מוערת הכוללת אחרית דבר מאת דוד דה פריס וטליה פפרמן ומאת תמר בת-ציון ס' הס.

בשנת 1925 נסעה פקלמן לתל אביב, לנשף פרידה שערך ידידה לקראת עזיבתו את הארץ. לאחר הנשף פגשה, לדבריה, ידיד בשם מירקין שהפציר בה ללכת עמו לחדרו של בן דודו שם הכה ועינה אותה. היא חזרה לפתח תקווה מדוכאת אך לא סיפרה על כך לאיש. אחרי זמן מה חזרה לעבוד בריצוף בתל אביב. כשהרגישה רע הלכה לקופת החולים, והרופא בישר לה שהיא בהיריון. כאשר סיפרה למירקין את דבר ההיריון הוא הכחיש כל קשר, וכאשר נודע לו על הולדת הילדה, ברח. התינוקת מתה בגיל חודש בנסיבות תמוהות. פקלמן נעצרה בחשד לרצח. בחקירתה סיפרה לשוטרים על העינוי אך לא יכלה להציג שום ראיה מלבד עדותה נגד מירקין. נציג ההסתדרות שחרר אותה בערבות, אך כפי שתיארה זאת, החופש היה גרוע מהגיהנום. כולם לטשו אליה עיניים. לא נותרה לה חברה נאמנה אחת והכל חשדו בה שהתמסרה למירקין מרצון והרעילה את בתה.

מאבקה למען הזדמנות שווה בתעסוקה

מלחמתה למען הזדמנות שווה בתעסוקה הגיעה לשיאה עם שובה לתל אביב. תוך כדי חיפוש עבודה באתרי בנייה זיהתה באחד מהם פועלים שהכירה. כששאלו למה היא לא עובדת, התריסה ש"הם הם התופסים את כל העבודות, ולבחורות נשארת רק עבודה במשק בית, ולעבודה זו עוד לא הסכנתי". למחרת, כשהתייצבה לעבודה, לגלגו עליה שמן הסתם תישבר עד הצהריים, אלא שהיא בחרה לעבוד במקום הקשה ביותר, באמצע הסולם. בספרה תיארה אספת פועלות בחדרה, בה דרשו הפועלות לעבוד יחד עם הגברים.

העבודה העקרית בחדרה הייתה אז יבוש בצות. רוב החברות הרגישו את עצמן מוכשרות יפה לעבודה זו ודרשו את חלקן ביבוש הביצות, לא כדי להראות שחזקות הן, אלא כדי שיהיה להן לחם לאכול: עבודה אחרת לא הייתה אז במושבה. גם אני השתתפתי באספה זו. הוכחנו באותות ובמופתים באיזו עבודות עסקנו בתל אביב: בנינו בעצמנו בתים, יצקנו בעצמנו גגות ביטון, ואף בחור אחד לא עזר לנו. שאלנו אותם במה קשה עבודת יבוש מעבודת בנין. אם משום חשש הקדחת - הרי בין כה וכה נמצאת החברה במקום קדחת, וכשאין לה מזון טוב צפויה גם לה בלעדי זאת סכנת קדחת, ואם משום חולשת הגוף - הרי יש גם בחורים חלשים ואסור להם לעבוד עבודה פיזית.

— פקלמן, חיי פועלת בארץ, עמ' 153-154.

ספרה: חיי פועלת בארץ

ספרה האוטוביוגרפי יצא לאור במימון עצמי של המחברת. הספר מגולל בגוף ראשון את קורותיה של המחברת מילדותה, נעוריה ועלייתה לארץ ישראל, ניסיונותיה להשתלב בחיי העבודה ובחיים החברתיים בארץ, ועד המשבר בעקבות האירועים האלימים שעברו עליה. ספרה מאפשר בחינה היסטורית של הפערים המתגלים בין הנרטיב ההיסטורי ובין המציאות כמו שנחוותה בפועל על ידי המחברת. בעקבות התייחסות לספר בספרה של דבורה ברנשטיין, אשה בארץ-ישראל (תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1987) מצאה תמר בת-ציון ס. הס עותק של הספר חיי פועלת בארץ בספרייה הלאומית בירושלים, וכפי הנראה הייתה הראשונה שביקשה לקרוא בעותק זה. בשנת 2007 ראה אור הספר מחדש, בסדרה "מסה קריטית" בשיתוף מכון "הקשרים" של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בנוסח המקורי שלו, בתוספת אחרית דבר מאת דוד דה-פריס, טליה פפרמן וס. הס.

חשיבותו של הספר כמקור היסטורי

בסיפוריה של הניה פקלמן ניתן לאתר כמה דפוסים הקשורים להשתקת קולה כסמל להשתקת קולן של הנשים באופן תדיר בתקופתה. ספרה מוערך כאחד המקורות האותנטיים ביותר שנכתבו על חיי הפועלות בשנות העשרים של המאה העשרים, גם בזכות היותו מקור אוטוביוגרפי: ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות משמשות מקור חיוני למחקר, אך ברוב המקרים אלו ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של אנשי אליטה. ספרה בולט גם בייחודו זה, כספר המביא את קולה של ההיסטוריה על ידי אנשי החולין המשתתפים מן השורה. הספר מאפשר ראייה אלטרנטיבית של ההיסטוריה על ידי נקודת מבט סובייקטיבית שנובעת מהיותו אוטוביוגרפי. היות שלא נכתבו הרבה ספרים אוטוביוגרפיים על ידי אנשי היישוב, ישנה חשיבות רבה לספר כמסמך נדיר שנותן ביטוי לחיי הפועלות בתקופתה של פקלמן. חיבורה של פקלמן, כותבים דוד דה-פריס וטליה פפרמן, משמש מקור היסטורי עשיר, המסייע להמחשתו של הממד החומרי של התהליך שבו המהגרת נעשית פועלת. חשיבות נוספת של הספר מצויה בהקשרים החברתיים והפוליטיים שבהם נכתב: אמנם בתחילת דרכן נשים היוו כוח עבודה שווה לגברים בתחומים שונים במשק, אך עם תחילת המנדט הבריטי, הייתה ציפייה שישובו לתפקידיהן המסורתיים: לידת ילדים, טיפול בהם וחינוכם ואחזקת הבית. פקלמן, שהתעקשה להמשיך ולבצע תפקידים מחוץ לבית כמו קטיף, עבודה ברפת או בשדות הטבק, המשמיע דרך חיבורה את קולן של הנשים המודרות על ידי חברה שנוהלה בעיקרה על ידי גברים.

משפחתה

צפורה, בתה של הניה פקלמן, עברה לבית החלוצות בתל אביב ואחר כך לקיבוץ יגור. היא נישאה לשלום בורנשטיין וב-1945 ילדה עין-יה והתגרשה. היא עברה לקיבוץ מנרה, שם התחתנה עם דוד טמיר (דוד'קה פיצ'רסקי).

האוטוביוגרפיה

• הניה פקלמן, חיי פועלת בארץ, תל אביב: דפס לכל, תרצ"ה 1935.
• הניה מ. פקלמן, חיי פועלת בארץ: אוטוביוגרפיה (עורך: יגאל שוורץ), תל אביב: דביר; הקשרים – המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית הישראלית, אוניברסיטת בן-גוריון, 2007 (מסה קריטית - סדרת ספרי מחקר בספרות עברית).
• הניה פקלמן, חיי פועלת בארץ: אוטוביוגרפיה, כנרת, זמורה-ביתן דביר, מכון הקשרים בשיתוף אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2007 (1935).

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28607719הניה פקלמן