פוליתאיזם
פוליתאיזם (מיוונית: πολύ "פולי" - הרבה, θεός "תאוס" - אליל) פירושו אמונה בריבוי כוחות השולטים בטבע, אמונה במספר אלילים, בניגוד למונולַטְריזם, שמשמעותו אמונה באליל (או א-ל) אחד תוך הכרה בכך שייתכנו אלילים אחרים, ומונותאיזם, שמשמעותו אמונה בא-ל אחד תוך שלילת כוחות אחרים. פוליתאיזם היה נפוץ מאד עד סוף העת העתיקה אך ממשיך להתקיים גם בימינו בדתות שונות.
אמונה באלילים - פירושה אמונה בישויות עילאיות, אינדיווידואליות ונצחיות. האדם תלוי באלילים אלו והוא מחויב לכבד אותם, לירא מהם ולעבוד אותם במשך כל חייו. יש להבדיל בין אלילים ולבין שדים או דמונים או רוחות שגם הם ישויות עילאיות ונצחיות אך ישויות אלו שליליות ויש לשנוא אותם ולא לעבוד אותם והאלילים (לרוב) גוברים עליהם במלחמה הנצחית בין שני סוגי ישויות אלו. "אלילים" הוא שם המבטא זילזול באלים המרובים הפוליתאיסטיים.
התפתחות הפוליתאיזם
על פי הרמב"ם[1] ואף לדעת חלק מהחוקרים[2] הפוליתאיזם התפתח מתוך המונותאיזם. לדברי הרמב"ם, בדור אנוש החלו בני האדם לחלוק כבוד לגרמי השמים מתוך אמונה כי זהו רצון הא-ל האחד. בהמשך החלו להאמין כי יש בגרמי השמים כח עצמאי וכי מעשי פולחן שונים יכולים להשפיע על התנהלותם.
לפי רוב החוקרים, מקורו של הפוליתאיזם באנימיזם. בזמנים קדומים יחסו נפש חיה לגורמי טבע שונים כמו תופעות מזג אוויר (למשל לברקים ולרעמים), לתצורות נוף כמו הרים, לגרמי שמים כמו השמש והירח לעצים שונים ועוד. האדם חש בתלותו בגורמי טבע אלו ובדינמיקה והשינויים בטבע ועל כן סבר שעבודה לגורמי טבע אלו תוכל להשפיע לטובה על תלותו בטבע. מהאנימיזם הלכו והתפתחו, בהדרגה, האמונה כי תופעות הטבע כבר לא בעלות כח בפני עצמן אלא תוצאות פעולותיהם של אלילים רבים האחראים על כל תחומי חיי האדם והטבע. כך, הופיעו אלילים רבים מספור של גשמים, חריש, ציד, זריעה, הריון, לידה וכו'. לצידי אלילים אלו הופיעו גם האלילים הטריטוריאליים כלומר, לכל יישוב, נווה מדבר, גבעה, יער או מעיין היה אליל משלו. התפתחויות פוליטיות, צבאיות וחברתיות גרמו לאיחוד של שבטים ולאומים קטנים ובעקבות זאת גם לאיחוד האלילים הטריטוריאליים. שטחים גדולים ורחבים נשלטו על ידי אליל טריטוריאלי אחד. מלחמות וכיבושים הביאו לניצחונות וכיבושים. מנוצחים וכבושים קיבלו עליהם את עול אליהם של המנצחים והכובשים. מאדך, המנצחים "כבשו" גם את אלילי המנוצחים וחלקם "עברו" לצד המנצחים והצטרפו לפנתאון שלהם. כך נוצר פוליתאיזם חדש שבו קיימת הירארכיה בתוך הפנתאון. אלילי המנצחים לשעבר הופכים לאלילים ראשיים וחשובים, מקימים להם מיקדשים ונוצרים פולחנים סביבם. אלילים ראשיים אלו מבליעים בתוכם את האלילים הקודמים של השטח הכבוש.
במאה הארבע עשרה לפני הספירה ניסה המלך אחנתון להשליט במצרים את פולחן אתון אליל השמש כפולחן יחיד ולקעקע את כל פולחני האלילים האחרים. מהפכה זו החזיקה מעמד למשך תקופת חייו בלבד ולאחר מכן חזרו המצרים לפולחן ריבוי האלילים.
גם בקרב היהדות הקדומה לא נעלם הפוליתאיזם לחלוטין ואת עקבותיו אנו מוצאים לאורך כל ספרי התנ"ך. דוגמא מובהקת לכך ניתן לראות בתוכחתו של אליהו הנביא לישראל: עַד מָתַ֞י אַתֶּ֣ם פֹּסְחִים֮ עַל שְׁתֵּ֣י הַסְּעִפִּים֒ אִם ה' הָאֱלֹקים֙ לְכ֣וּ אַחֲרָ֔יו וְאִם הַבַּ֖עַל לְכ֣וּ אַחֲרָ֑יו[3]. למונותאיזם הצטרפו במאה הראשונה לספירה גם הנצרות ובמאה השביעית האסלאם.
חקר הפוליתאיזם
במאה ה-18 קמה קבוצת משכילים ובראשה וולטר שטענה כי המונותאיזם היא קדומה לפוליתאיזם. האדם הפרהיסטורי האמין באל אחד ורק ההתנוונות של אמונה ראשונית זאת הביאה לאמונה באלים רבים. משכילים אחרים כמו רוסו ויום טענו שהאמונה הקדומה הידועה הייתה פטישיזם דהיינו, אמונה ברוחניותם של חפצים שונים. ממנה התפתח מונותאיזם שהתנוון לאחר מכן לפוליתאיזם. גם עם התפתחות מדע האנתרופולוגיה בסוף המאה ה-19 היו עדיין חוקרים מהאסכולה המכונה "האסכולה הווינאית", שהביאו הוכחות מחברות פרימיטיביות בנות זמנם למונותאיזם שקדם לפוליתאיזם. אחרים, באסכולה זאת, טענו שבמצרים הקדומה, לצד האלילים המקומיים הרבים היה גם אל יחיד, אל מורם מאחרים ואוניוורסלי ששימש כאל מרכזי וראשי. לעומת זאת במחקר היום מקובלת הדעה של מקס מילר המכונה הנותאיזם. לפי דעה זו בדתות פוליתאיסטיות בעבר וגם בהווה, המאמין פונה לאליל מסוים מתוך פנתאון האלילים, מתפלל אליו ועובד אותו ומבליע בו תארים ותפקידים של אלילים אחרים. מכאן שגם בעולם הפוליתאיסטי האדם מבקש את קרבתו ואת חסותו של אליל כוללני אחד, גם אם הוא מודע שקיימים אלילים נוספים. יש הרואים בהנותאיזם סוג של "התחנפות" לאליל מסוים כדי לזכות בחסותו.
האמונה הפוליתאיסטית מול האמונה היהודית
הרב הירש בפירושו על הפסוק "בראשית ברא אלוקים"[4] כותב:
האליליות פיצלה את העולם כולו לקבוצות ולחוגים רבים; בראש כל חוג עמד שליט, שריכז בידיו סמכויות מיוחדות. היתה זו תוצאה עקבית של הטעות היסודית שהוזכרה לעיל. אם חומר העולם היה קדום, היה האל המעצב כפות ומוגבל לחומר; כך ירד האל והפך לכח - טבע, שאיננו חפשי ביצירתו. אל זה לא יכול לחולל ניגודים של ממש ותופעות שונות זו מזו ביסודן. אולם, העולם מלא ניגודים, ומצויות בו תופעות שונות זו מזו; הוא נוסד אפוא ע"י אלהים רבים - כמספר הקבוצות של תופעות מנוגדות. ואילו היהדות כופרת באלהים הרבים ובשלטון שהופקד בידיהם; את כוחם היא מעבירה לידי הא-ל היחיד, ורק לו היא קוראת א-להים. כך היא מאחדת את סמכויות השלטון, שהופרדו בידי האליליות. ואיחוד הסמכויות בידי הא-ל היחיד מעלה את הא-ל היחיד של ישראל - למעלה מכל דמיון של כח טבע גרידא; שכן, רק רצונו החפשי הכל - יכול של יחיד יכול לברוא עולם של ניגודים; רק הוא יכול לאחד את הניגודים - למטרה אחת של כלל העולם.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק א', הלכה א'.
- ^ כמו מירצ'ה אליאדה במאמרו "ההיסטוריה של הדתות".
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"א.
- ^ הרש"ר הירש על ספר בראשית, פרק א', פסוק א'.