פאולה לוי-מונטאלצ'יני
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. פאולה לוי-מונטאלצ'יני (באיטלקית: Paola Levi-Montalcini; 22 אפריל 1909, טורינו – 29 בספטמבר 2000, רומא) הייתה ציירת יהודייה-איטלקייה, בת למשפחה מצאצאי מגורשי ספרד, אחות תאומה לחוקרת המוח זוכת פרס נובל ריטה לוי-מונטלצ'יני.
חייה האישיים
מונטאלצ'יני נולדה בטורינו, איטליה להורים יהודים[1], נצר למגורשי ספרד - אביה אמאדו לוי היה מהנדס ומתמטיקאי, ואמה אדל מונטאלצ'יני הייתה ציירת. היא הייתה אחת מתוך ארבעה ילדים במשפחה. אחותה התאומה הייתה הנוירולוגית, חוקרת המוח הנודעת ריטה לוי-מונטלצ'יני, זוכת פרס נובל ברפואה לשנת 1986. אחיה הבכור, ג'ינו, היה אדריכל[2], ואחות נוספת אנה (נינה). כבר בילדות מוקדמת גילתה כישרון בולט בציור כפי שציינה אחותה התאומה ריטה בספרה האוטוביוגרפי[3]. הקשר בין השתיים היה עמוק ואינטנסיבי במיוחד, ובשנת 1963 לאחר מות אמן שבה פאולה להתגורר עם אחותה התאומה ברומא עד יום מותה בשנת 2000 בגיל 91[3]. ריטה תאומתה האריכה ימים אחריה עד גיל 103.
לימודים והתפתחות אמנותית
שאיפתה ללמוד ציור נתקלה תחילה בהתנגדות מצד אביה בשל החשש שלימודים גבוהים ופיתוח קריירה מקצועית לא יעלו בקנה אחד עם תפקידה כאישה: הקמת משפחה וגידול ילדים. אך עלה בידה לרכך את התנגדותו. בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת למדה אצל פליצ'ה קאסוראטי (אנ'), שהיה אמן כריזמטי רב השפעה שהטביע חותם עמוק בתלמידיו. בראשית דרכה האמנותית ציירה ציור פיגורטיבי ברוח האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם, בעיקר ציורי דמויות ודיוקנאות. עבודתה הושפעה אמנם מקאסורטי אך היא נטלה ממנו בעיקר את העיצוב הגאומטרי ואת התכנון האדריכלי של הדמויות.
כבר בשלב זה הבחינו אמנים גדולים כג'ורג'יו דה קיריקו בכשרונה המיוחד. דה קיריקו כתב עליה מונוגרפיה ראשונה ב-1939[4] ובה השווה אותה למאסטרים גדולים כאל גרקו ודלקרואה. הוא ציין את נטייתה לקונסטרוקציות מוצקות ומשיכתה להיבטים הפנטסטיים של המציאות, בדומה לנטייתו של דה קיריקו עצמו. היא נסעה להשתלם בפריז באמנות התחריט בסדנת ההדפס, החשובה מסוגה אצל סטנלי ויליאם האייטר (אנ') והוא שלימד אותה גם כתיבה אוטומאטית, שהייתה מהטכניקות שאימצו לעצמם האמנים הסוריאליסטים, בהובלת המשורר אנדרה ברטון והצייר אנדרה מסון אשר שאבו את השראתם מהתאוריה הפסיכואנליטית אודות חשיבות תהליכי הלא מודע.
בשנת 1931, בגיל 22 הציגה תמונת דיוקן אשה (אנה מריה) בקואדריאנלה הלאומית לאמנות ברומא ועוררה תשומת לב מיידית בהבעתה האקספרסיבית יוצאת הדופן על רקע האמנות הרווחת באיטליה באותה תקופה. היא הוסיפה להציג בתערוכות הקואדריאנלה בשנים 1935 ואילך. ב־1937 הציגה בביאנלה ה-20 בוונציה ובאותה שנה הוזמנה גם לתערוכת הנשים האמניות האירופיות במוזיאון הז'ה דה פום בפריז. בשנות השלטון הפאשיסטי בהובלת בניטו מוסוליני ובעיקר לאחר השתת חוקי הגזע עברה להתגורר בפירנצה.
השנים תחת השלטון הפשיסטי
כמו יהודים רבים נאלצה המשפחה לחפש מסתור ועברה להתגורר בפירנצה תחת זהות בדויה. תקופה זו השפיעה באופן עמוק על עבודתה.
באותה תקופה נאסר על אחותה התאומה ריטה, כמו על כל הרופאים ואנשי האקדמיה היהודים לעסוק במקצועם. העיר פירנצה עצמה הייתה תחת כיבוש גרמני, אך פאולה וריטה הצליחו להימלט לשם לשרוד תחת זהות בדויה.
בתום המלחמה הציגה תערוכה מעבודותיה בגלריה איל פיורה בעיר. התערוכה היוותה ביטוי רב עצמה לטראומות שהיו מנת חלקם של האיטלקים בכלל ושל יהודי איטליה במיוחד. ב-1948 הוזמנה שוב להציג בתערוכת הביאנלה של ונציה.
מעבר מסגנון פיגורטיבי להפשטה
אופי עבודתה עבר שינוי מסגנון פיגורטיבי ל"קונקרטיזם", שהיה מעין גרסה מאוחרת של הקוביזם. ב־1950 נמנתה על קבוצת "מאק" (ראשי תיבות של מובימנטו ארטה קונקרטיסטה, כלומר: תנועה לאמנות קונקרטיסטית) בטורינו, שהייתה תנועת אמנים שהחלה את דרכה במילנו ב-1948 ועסקה בהפשטה. בתקופה זו יצרה את סדרת העבודות "אותיות וכלים" ובהמשך ציירה בסגנון ה"אנפורמל" ציור המשתמש באותיות הא' ב' ואשר רווח בפריז כשני עשורים לפני שהגיע לאיטליה.
ג'ילו דורפלס, תאורטיקן, שהיה קשור לאותה תנועה כתב מונוגרפיה על עבודותיה מאותה תקופה. בגישתה החקרנית ערכה האמנית אקספרימנטים בחומרים שונים ובטכניקות חדשות. ובעשור שלאחר מכן השתמשה בסרטי צילום על פלקסיגלס ומכאן עברה לעבוד בגופים תלת־ממדיים והחלה להתעמק בביטוי חזותי של רעיונות מתימאטיים ומדעיים. בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת יצרה מבנים קינטיים מאירים והוסיפה להם את ממד התנועה. היא ערכה ניסויים באפקטים של השתקפויות והפצת אור.
ריטה, אחותה התאומה, תארה את עבודותיה כ"יקום נטול שקט" בספר שכתבה על אודות חייה ועבודותיה של אחותה, פאולה לוי מונטאלצ'יני[5].
בשנות ה-70 של המאה הקודמת יצרה תחריטים על גבי לוחות נחושת ולוחות אבץ, שבהם בחנה מערכות קווים בעלות זיקה מתימאטית דוגמת הסדרות שכינתה "ספיראלות ארכימדס" בכל העבודות הללו מופיעים קווים במקצבים ריתמיים, במקביל יצרה גם סדרות של תחריטים יבשים על מצע נייר לבן שהפכו לתבליטים המחוללים וריאציות של אור. אותה טכניקה שימשה אותה גם בסדרת העבודות שהציגה ב־1981 בתערוכת הביאנלה לאמנות בסאו פאולו.
מעבר לתלת־ממד, פיסול באלומיניום
בסוף שנות ה-80 בעקבות התבליטים העוסקים באור עברה לפיסול באלומיניום, שהעצים את האפקטים של משחקי השתקפויות אור בחלל. ב־1990 החלה להשתמש באגוזי אמזונס כמצע לרישומיה הקוויים והכתירה את העבודות הללו בשם "גל מאונך". בעבודותיה המאוחרות עסקה בחיזיון הספקטאקולארי של האור ועולמה שיקף רב-לשוניות אמנותית[4] המעברים הרבים בין החומרים, המדיומים והטכניקות השונות בעבודתה היוו ביטוי מוחשי לתהליכים הגותיים ורעיונות מופשטים ומדעיים שעסקה בהם. בקטלוג התערוכה שנערכה במילאנו ב-1992 צוטט מדבריה[6]: "אני סבורה שהמדיומים והטכניקות השונות באמנות הציור, התחריט והפיסול נועדו להוות אמצעי המחקר של התודעה יותר מאשר אמצעי ליצור אובייקטים להנאה חושית. האמנות היא דיסציפלינה בדיוק כמו הפיזיקה והמתמטיקה. המדעים המדויקים באותה מידה כמו המוזיקה והשירה הם אמצעי להכרת החיים, הדרכים השונות לדווח על העולם". האמנית מונה את ההוגים והסופרים שעוררו אותה לכיווני חשיבה שונים וביניהם את הפילוסוף היווני הרקליטוס, את הטרקטט הלוגי פילוסופי של לודוויג ויטגנשטיין, ואת ג'וליו קרלו אראגן[4].
מונטאלצ'יני הלכה לעולמה בשנת 2000.
תערוכות
- טורינו, 1929, גלריה דל בוסקו (תערוכת יחיד)
- רומא, 1931, הקואדריאנלה הלאומית לאמנות
- רומא, 1935, הקואדריאנלה הלאומית לאמנות
- ונציה, 1937, תערוכת הביאנלה הבינלאומית לאמנות בוונציה
- פריז, 1937, מוזיאון הז'ה דה פום - תערוכת נשים אמניות מאירופה.
- פירנצה, 1945, גלריה איל פיורה .(תערוכת יחיד)
- טורינו, 1946, גלריה דל בוסקו (תערוכת יחיד)
- ונציה, 1948, הביאנלה הבינלאומית לאמנות בוונציה
- טורינו, 1956, גלריה לה בוסולה (תערוכת יחיד)
- בולוניה, 1958, גלריה לה לוג'ה
- ז'נבה, 1963, במוזיאון ראט
- פריז, 1971, ב-Espace Philip Cardin
- פסקארה, 1973, גלריה איל קואדריביו
- רומא, 1974, גלריה פיקטוגרמה - תערוכת יחיד
- פירנצה, 1978, בפלצו סטרוצי בתערוכה הבינלאומית לגרפיקה
- ונציה, 1978, הביאנלה הבינלאומית לאמנות
- ניו יורק, 1979, במרכז האיטלקי באוניברסיטת קולומביה .
- רומא, 1980, במכון הלאומי לגרפיקה
- טורינו, 1981, בפואיה של פיקולו רג'יו
- סאו פאולו, 1981, הביאנלה הבינלאומית לאמנות
- מילאנו, 1992, תערוכת יחיד
- נאפולי, 1993
- רומא, 1993 - תערוכה שהקיפה 35 שנות יצירה של האמנית בין השנים 1957 - 1992 ב Instituto Giapponese di Cultura
- מילאנו, 1999, ספאציו קורנליאני
- וילה פיזאני (בפארק בין ונציה לפאדובה), 2000 - הציגה שבעה פסלי אלומיניום באוצרותה של ויטוריה סוריאן
- 2004, רומא, תערוכה רטרוספקטיבית מעבודות האמנית 4 שנים לאחר מותה ביזמת המכון הלאומי של האנציקלופדיה איטליאנה.
פרסים
- 1950 - פרס ראשון על כרזה לביאנלה לאמנות ה 25 בוונציה
- 1956 - פרס איל פיורינו בגרפיקה בפירנצה
- 1957 - פרס הציור של מורגאן רימיני
- 1961 - פרס ארצו לאמנות.
לקריאה נוספת
- Andrea Toschi -Identificacazione Matematitica delle Curve (קטלוג תערוכה מספטמבר אוקטובר 1980 במכון הלאומי לגרפיקה ברומא בחסות משרד התרבות והסביבה האיטלקי)
- Giorgio de Chirico, Paola Levi Montalcini, 1939
קישורים חיצוניים
- פאולה לוי-מונטאלצ'יני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Paola Levi-Montalcini | Jewish Women's Archive, jwa.org (באנגלית)
- ^ Vivian B. Mann; N. Y.) Jewish Museum (New York (1989). Gardens and Ghettos: The Art of Jewish Life in Italy. University of California Press. p. 336. ISBN 978-0-520-06825-4. נבדק ב-31 בדצמבר 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 Rita Levi Montalcini, תרגום: Luigi Attardi, In Praise of Imperfection, My Life and Work, New York : Basic Books, 1988, Alfred P. Sloan Foundation serie, עמ' 34,187
- ^ 4.0 4.1 4.2 Giorgio de Chirico, Paola Levi Montalcini Monografia, Torino: Edizioni Accame, 1939
- ^ Rita Levi Montalcini, Un universo inquieto: vita e opere di Paola Levi Montalcini, Milano: Baldini& CastoldiI, 2001
- ^ Paola Levi Montalcini: Opere 1939-1992, Spazzio Carneliani, 1992, עמ' 167
39599380פאולה לוי-מונטאלצ'יני