עיכול (קרבנות)

עיכול
(מקורות עיקריים)

משנה	משנה, מסכת זבחים, פרק ט', משנה ו'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ו עמוד ב'

עיכול הוא ססטוס הלכתי המובא בדיני קרבנות, המהווה שלב סופי של גמר ההקרבה של החלק המוקטר מהקרבן שנתקשה מחמת האש, אך לא נהפכו לאפר.

במשנה

המשנה מחלקת בין בשר הקרבן ואיברי הקרבן שהיו על גבי המזבח, ושם נשרפו לגמרי עד השלב שבו נעשו אפר, לבין איברים קשים שהיו על גבי המזבח, אך עדיין לא נעשו אפר, וקובעת כי קיימת נקודת זמן שבו משתנה המעמד ההלכתי של איברי הקרבן המוקרב, ומעמד ההקרבה נחשב למושלם באותו זמן, או בלשונות חז"ל 'מעוכל': ”גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קֹדֶם לַחֲצוֹת, יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן”.

הגמרא מסבירה כי איברים אלו שעליהם חל ססטוס זה, הם ה"שרירי" כלומר - באיברים קשים, שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו, כך שהם "כעצים יבישים", אך עדיין לא נעשו אפר.

בגמרא

בגמרא מוסבר על ידי רב ורבי יוחנן כי התורה נתנה זמן מיוחד, שבו נחשבים האיברים ל"מעוכלים", כלומר שההתייחסות אליהם היא כאילו נעשו אפר ונגמרה מצוות הקטרתם, כך שאם פקעו ונפלו מעל גבי המזבח אין צורך להחזירם, מכיון שהם נחשבים כדשן, שהמצווה היחידה שחלה עליהם היא רק לגונזם יחד עם שאר אפרי הקרבנות, אם הם עדיין על גבי המזבח בשעה שהכהן מקיים את מצוות תרומת הדשן.

איברים שלא היו על המזבח בחצות

קיימת מחלוקת בין רבה לרב חסדא על דינם של איברים שלא היו על המזבח בנקודת חצות הלילה, מכיון שפירשו מעל גבי המזבח לפני חצות והכהן החזירם רק לאחר חצות הלילה, לפי רבה "חצות שני" כלומר רק חצות הלילה של היום שלאחר ליל הקטרתם מעניק להם דין "עיכול", אך לפי רב חסדא עמוד השחר של אותו יום כבר מעניק להם את דין ה"עיכול" שקובע כי נגמרה הקטרתם. החזון איש מוכיח ממחלוקת זאת, שבמידה והאיברים היו על המזבח בחצות הלילה, גם אם לא באותה שעה נעשו "שרירי" - קשים, ורק לאחר חצות הלילה נתקשו, הם נחשבים למעוכלים ברגע שנתקשו.

מחלוקת אחרת שבין רבה לרב חסדא אם היא פרשו מעל המזבח לפני חצות והחזירם רק אחר עמוד השחר. לפי רבה גם במקרה כזה "חצות שני" מעניקה להם דין "עיכול", אך רב חסדא סובר שמכיון שלא היו על המזבח לא בחצות ולא בעמוד השחר, שוב אין בהם דין עיכול לעולם, ויש להחזירם על גבי המזבח עד שיעשו אפר. אך למרות שלא היו על המזבח ברגע עלות השחר אינם נפסלים בלינה כיון ששלטה בהם האש.

הגמרא מבהירה כי באיברים קשים שאין בהם שומן מיוחד המעכב את התקשותם קיימת הסכמה כללית כפי שקבע רב יוסף, שדין עיכול חל על איברי הקרבן בכל מקום שהם, לאו דווקא על גבי המזבח, ושיטה זאת זכתה להסכמה מחכמי ארץ ישראל, מרבי חייא בר אבא ומבר קפרא, והמחלוקת היא רק באיברים שיש בהם שומן כך שבפועל בנקודת חצות הם לא יבשים לגמרי, ולכן יש להחזירם על גבי המזבח כדי שיתעכלו, ועל כך קיימת מחלוקת מתי גמר עיכולם, אם בנקודת חצות של הלילה השני או בעלות השחר.