ע'יאס אל-דין בלבן
| לידה | כנראה 1201 |
|---|---|
ע'יאס אל-דין בלבן (בערבית: غیاث الدین بلبن, שלט 1266 עד 1287) היה האישיות החזקה השנייה בתולדות שושלת הע'לאם ששלטה בסולטנות דלהי מאז קמה.
עי'את אל-דין בלבן היה הסולטאן התשיעי בתולדות סולטנות דלהי ואחד החזקים בשליטיה. הוא הפיל את אחרון צאצאיו של השליט החזק הקודם ומקים הסולטנות דה פקטו, שמס אל-דין אלתותמש, ונטל את השלטון בגיל מבוגר, בהיותו כבן שישים. בלבן, תורכמני במוצאו, נולד לשבט האלבאר אך נשבה על ידי המונגולים ושועבד, ונמכר לאלתותמש והיה שר צבא ויועץ של מרבית צאצאיו ששלטו אחריו. הוא ירש את נכדו של אלתותמש, נאצר אל-דין מחמוד, וכונן שלטון בסגנון האיראני המסורתי, והוכרז "משנים לאללה עלי אדמות." כשליט, פעל על מנת להצר את צעדיה של האצולה שמתוכה צמח, ואשר הוכיחה עצמה כבוגדנית עבור סולטנות קודמים. מאידך, הפנה את כוחה של הסולטנות למערכות נגד ההינדים במיואר הסמוכה לדלהי ונגד פלישות המונגולים. הוא העמיד שושלת בדלהי ובבנגאל, ונקבר באחוזת קבר מפוארה במתחם קטב, בו נקבר גם אלתותמש.
ע'יאת אל-דין נולד לשבט האלבאר בערבות אסיה התיכונה. הוא נשבה בצעירותו על ידי המונגולים שפשו בערבה, ונמכר כעבד בבגדאד. משם התגלגל לידי סולטאן דלהי, שמס אל-דין אלתותמש. כעבד צבאי בחצר השליט, זכה למעמד רם ולחינוך גבוה על פי המסורת הפרסית. במהרה עלה לגדולה בתור שר צבא והפך לחדרנו של הסולטאן ולאיש החשוב ביותר במועצת הארבעים (צ'האלע'אן) של האצילים, שהוקמה בימי אלתותמש ושלטה בפועל מאחורי מרבית הסלטאנים שבאו אחריו. הוא היה הוזיר והחתן של נכדו של אלתותמש, נאצר אל-דין מחמוד, וירש אותו בשנת 1266 והכריז על עצמו "ע'יאת' אל-דין סולטאן."
בתקופת שלטונו, כונן שלטון בסגנון הפרסי הקדום, ובכלל זה הנהיג השתחוויה בפניו, והחדיר יראה רבה מפניו בקרב כל נתיניו, ולא היסס להעניש את האצילים. למעשה, ביקש ע'יאת' אל-דין לקעקע את האצולה שהוכיחה את עצמה כבוגדנית כנגד מספר שליטים שקדמו לו ועל כן ייסד מערך מרגלים שהמשיך להיות בשימוש בסולטנות במשך דורות רבים אחריו, ומנע כל ניסיון לקשור נגדו קשר.
כמו כן, המשיך בלבן את המאבק מול ההינדים, ובעיקר מול תושבי חבל מיואר הסמוך לדלהי, שהיו פושטים על העיר בתקופות שקדמו לשלטונו. בכך הביא לעיר רווחה שרוממה מאוד את מעמדו ואפשרה לו לייצב את שלטונו. כמו כן אבטח את ממלכתו מפני פלישות מונגוליות, וריסק ביד חזקה מספר מרידות של מושלים מקומיים ששלטו תחתיו, וכן של שליט בנגאל הרחוקה.
ע'יאת' אל-דין בלבן נפטר בגיל שמונים ונקבר בסמוך לבנו הבכור שאותו שכל בחייו ובקרוב לאדונו משכבר, אלתותמש, ואף העמיד שושלת שנמשכה כשלושה דורות בטרם תמה שושלת הע'לאם עצמה והשלטון בדלהי עבר לשושלת ח'לג'י, ממנה צמח הסולטאן השלישי החזק בתולדות דלהי, עלאא אל-דין ח'לג'י.
ראשית ימיו
בלבן, כמו אלתותמש, היה עבד תורכמני שנשבה בילדותו בערבות אירואסיה על ידי המונגולים ונמכר בשוק העבדים בבגדאד לע'זנה, ולבסוף נקנה על ידי שמס אל-דין אלתותמש, סולטאן דלהי הראשון. במקורו היה שייך לשבט האלבאר, בדומה לאלתותמש עצמו, ואולי ניתן לנעוץ בכך את חיבתו של אלתותמש לעבדו הלזה. יתרה מזאת, המקורות על אודותיו (בעיקר היסטוריון ושמו בראני) מספרים לנו שמוצאו של בלבן היה ממשפחת הח'אן של השבט, אך שוב לא ניתן לדעת האם מדובר באמת או בניסיון של בלבן לרומם את מעמדו לאחר עלייתו לגדולה.
כפי הנראה היה בלבן חביב על אדונו, ועוד בימיו עלה ממעמדו הראשוני כעבד מגיש משקה והפך לשר צבא חשוב בתואר אלוע' ח'אן (השליט החזק) ולמוביל באליטה של ארבעים האצילים (צ'ליסה, צ'האלע'אן) ששלטו מאחורי הסלטאנים החלשים יותר שהגיעו אחרי אלתותמש. כמו כן, השיא אלתותמש את אחת מבנותיו לבלבן ואילו הוא עצמו השיא את בתו לנכדו של אלתותמש, מחמוד. הוא היה האדון (אקטאע) של מחוז רוארי ושל רובע חסני שבדלהי גופא.
נראה כי עליה נוספת במעמדו של בלבן חלה בימי שלטונה של בתו של אלתותש, רצ'יה. בימיה הפך לשר הציד, האחראי על ארגון מסעות הציד של הסלטאן - תפקיד חשוב במזרח העולם המסלמי בזמנו. אף על פי כן, ייתכן כי הוא הנהיג את הבגידה ברצ'יה, לאחר שחיבתה לעבד יקות איימה על מעמדו והייתה לצנינים בעיניו בשל מוצאו האפריקני של אותו יקות. סוף דבר, הצ'האלע'אן הרגו את יקות והסגירו את רצ'יה למלך אלטוניה, שליט הפנג'ב, שמרד בה בעידודם. בימי יורשם של רצ'יה ואלטוניה, בהראם שאה, נפגע קמעה מעמדו של בלבן והוא אף נכלא לתקופה קצרה, אך אחרי שהופל בהראם חזר למעמדו ואף הפך לשר האורוות, האחראי על הסוסים והפילים.
בימי מחמוד, נכדו של אלתותמש, היה בלבן חדרנו (ח'סדאר) של הסולטאן ובשל נטית הסולטאן להתבודדות ולעיסוק בעסקי הדת, נמצא בלבן אוחז בשלטון בפועל. משניתנה לו יד חופשית, ביקש להסדיר את מרבית הבעיות שהתעוררו בראשית ימיו של נאצר אל-דין מחמוד ובימי קודמיו, שהיו עסוקים במריבות פנימיות ובהתמודדות עם התככנות של האצילים. בין בעיות אלו היו פלישות המונגולים שזה מכבר השמו את לאהור ופגעו פגיעה קשה בחבל הפנג'אב שהיה עמוד השדרה החקלאי של הסולטנות. עוד פגעו בסולטנות מריבות פנימיות בין אצילים שהחזיקו בחבלי ארץ שונים ותפקדו הלכה למעשה כשליטים עצמאיים, ומעל הכל - השלטון הרופף של הסולטאן. שלטונם הממוצע של צאצאי אלתותמש ארך פחות משלוש שנים לאחד, ודבר זה עצמו הוביל לחוסר יציבות מובנה שניתן לנעוץ אותו לפחות בחלקו במועצת האצילים שבלבן בשלב זה כבר היה האיש החזק שבה.
בלבן הוזיר
בלבן הוציא את מרבית זמנו תחת נאצר אל-דין כמצביא בפעולותיו הנמרצות נגד המונגולים. הוא יעץ לנאצר אל-דין לשלוח את צבאו לכבוש מחדש את הפנג'ב, ויצא בעצמו בראש הכוח שהופקד על כך. ניצחונו המוחץ מול הכוח המונגולי וכן מול כוחות הינדואים שהרימו ראש לנוכח היעדר המשילות המסלמית באזור, הוא קודם לוזיר. את תפקיד חדרן הסולטאן נטל אחיו, קשלי ח'אן. בינתיים התפנה בלבן לכוון את מחץ כוחו כנגד הממלכה ההינדית המלוה הסמוכה לדלהי, שאיימה על ביטחון העיר.
בשובו, נתגלתה מזימה שנרקמה כנגדו, ובה היו מעורבים אמו של הסולטאן מחמוד, אציל בשם ריהאן ומספר אצילים אחרים שיצרו "גוש" שהתנגד להשפעתו העולה כפורחת של בלבן והסיתו את לב הסולטאן כנגדו, עד כדי שחרורו מתפקידו והגלייתו מנחלתו לנחלה דלה בהרבה ורחוקה ממרכז הכובד השלטוני בדלהי. בלבן הסבלן המתין לשעת כושר והצליח לגייס לטובתו מספר רב מן האצילים ולהביאם לכדי מערכה גלויה נגד רהיאן והסלטאן, ולדחוף את זה האחרון לשאת ולתת עמו באופן חשאי. סוף דבר, בלבן הצליח לשכנע את הסולטאן לחזור בו מתמיכתו בריהאן ולהשיב לו עצמו את מעמדו כוזיר.
המכשלה הבאה שעמדה בפני בלבן הייתה ההתקוממות של שליט מולטאן שכרת ברית עם הח'אן המונגולי ומשמיד בגדאד, אגדי ח'אן. למרד זה עצמו הצטרפו מספר אצילים שנטלו לפני כן חלק בחתרנות נגד בלבן, ועל רקע אי סדר זה התקוממו גם ההינדואים במלוה ובמיואר, וגם בנגאל הרחוקה הפסיקה לשלם מס עובד לדלהי ולהכיר באדנותה. עוד באותם ימים, עלה בידי בלבן לתת מענה יעיל לפחות למקצת הבעיות האלו. הוא הגיע לסטטוס קו אנטה עם המונגולים ובמשלחת מטעם הח'אן עצמו הוכרז על הפסקת הפלישות להודו. מיד התפנה לטיפול במרי ההינדי, ודיכא ביד קשה עד למאוד את המרי במיואר, שהייתה קרובה מאוד לדלהי ואשר תושביה הרהיבו עוז לפשוט על פרבריה של דלהי לאור היום, ומיד היו נסוגים אחור אל היערות. בלבן נכנס לכפריהם בכוח צבאי גדול והרג בהם, לרבות בנשיהם ובילדיהם, על מנת לייצר התרעה מפני כוחו, ולבסוף הביסם והכפיפם לשלטונו.
בעיצומה של כל אותה עשיה מדינית-צבאית נפטר מחמוד, בפברואר 1266, ובהיותו חשוך בנים, נורש על ידי חתנו ויועצו בלבן, והוא הפך לסולטאן החזק ביותר בתולדות דלהי מאז ימי אלתותמש ועד ימי עלאא אל-דין אלח'לג'י. הערכה זו של האיש יש לתלות גם בגילו, כי בן שישים היה בעלותו לכס השלטון, ואת ניסיון חייו הזה ניצל כל מהלכיו.
בלבן סלטאן
עליתו לשלטון של בלבן בישרה על תום שושלתו של אלתותמש, ועל כינון שושלת חדשה שקמה מקרבה של האצולה שעד כה הסתפקה בשלטון מאחורי הקלעים. מעשה זה חרה למקצת מאותם אצילים ובלבן, שגמר אומר שלא להיהפך לכלי בידיהם או ליעד לחתרנותם, החליט לפרק את כוחם שהתבסס במשך זה חמישים שנים, מאז הוקמו על ידי אלתותמש עצמו. הוא רומם את מעמד הסולטאן ומתוך כך נמצא משפיל את מעמדם של שאר האצילים, וכן ייסד מערך מרגלים שהמשיך להיות בשימוש עד ימי עלאא אל-דין אלח'לג'י.
תפיסת השררה של בלבן
על מנת לרומם את מעמד הסולטאן, איווה בלבן לשחזר את מעמדו של השאה הפרסי כשליט נשגב וא-לוהי למחצה. דבר זה היווה את שיאה של המגמה שפשתה בסולטנות מאז ייסודה, והוא "ייבוא" התרבות הפרסית אל תוך הודו ואמנם הייתה חצר הסולטנות בדלהי שטופת תרבות פרסית. אף על פי יש להעריך את הרפורמות של בלבן בתפיסת השלטון: הוא קרא עצמו "ט'ל אללה" (צלו של אללה עלי אדמות") ו"נאאב אללה" (משנים לאללה) והטביע זאת על מקצת מטבעותיו. דבר זה דומה לתואר "ח'ליפת אללה" שניטל על ידי חלק מהח'ליפים וכן למעמד שלו זכו הח'ליפים הפאטמים במערב.
תארים אלו לא היו מס שפתיים בלבד: כל החצר התנהלה על פי ההנחה המגולמת בתארים היומרנים הללו. בנוכחותו של הסולטאן נדמו הכל, ובעיקר נאסרו הצחוק ובדיחות הדעת, שגם הוא עצמו לא הפגין כלפי חוץ (צחוק נתפס גם בקרב חכמי הדת כעניין של קלות הדעת). איש לא דיבר אלא אחרי דברו וברשותו בלבד, והוא עצמו היה נוהג לשמור על שתיקה בפומבי ונושא דברים בפני בני המעמד הגבוה. את האבחנה הזאת ביצע בלבן על רקע שושלתי בעיקרו, ומסופר שהוא לא מינה את אחד ממצביאיו המצוינים כאקטאעדאר (אדון) של מחוז אמהורה רק מפני שבבירור שערך לטובת כך נמצא כי הלה היה בנו של מתאסלם-מקרוב (מולא) מקרב ההינדואים. הוא נהג בקשיחות גם כלפי אצילים בכירים: אחד מהם, ח'יבת ח'אן, שהרג אחד מעבדיו בשכרונו, הולקה 500 מלקות וניתן לאשתו של ההרוג לטובת גאולת דם, ונפדה מגורלו הזה רק במחיר גבוה.
קעקוע הצ'האלע'אן
מערך המרגלים שהקים היה בן דמותו של הבריד של בית אומיה, ושימש כמערך מרגלים נגד האצולה. העונש של אחד מאדוני הנחלאות בסולטנות שנתפס בקלקלתו היה חמור, וכך היה גם עונשו של אחד המרגלים אם נמנע מלדווח על דבר מה לסולטאן. כאשר התקומם נגדו השליט מלך בקבאק, שליט בידאון, תלה ע'יאת' אל-דין גם את השליט שמרד בו וגם את המרגל בשער העיר. מרגליו הטילו אימה בקרב הבריות, ואיפשרו לו לקיים שלטון חזק ויציב.
כדי לקעקע לחלוטין את כוחה של האצולה הוותיקה, בלבן המשיך והגביר את שיטת האקטאעדירי שנוסדה על ידי אלתותמש: שיטת האקטאע הייתה שיטה מעיין-פאודלית שהייתה מקובלת בזמנו כבר בכל העולם האסלאמי, ולפיה כל אציל או שר צבא זכה להחכיר נחלה שלמה או חבל ארץ לעצמו ולשלוט בו ולהפיק ממנו תועלת כלכלית, תוך העלאת מס עובד לשליט המרכזי. יתרונה של השיטה היה בחלוקה אדמיניסטרטיבית מאורגנת של הממלכה והשכרה של שירותי המצביאים עבור הרווח המופק מאדמותיהם שלהם. חסרונה היה בשידור הממלכה והפיכתה לקונגלומראט של שליטים רבים ובעלי נחלאות.
לכן הונהג כבר בימי אלתותמש "סבב" שבמהלכו הוחלפו הנחלאות בין השרים השונים על מנת למנוע מהם לפתח מוקד כוח עצמו בנחלה זו או אחרת. בלבן המשיך שיטה זו ותגבר את הקצב בה פעלה, ולצד זאת מינה מחאוג'ון - מעין מוכסים שביקרו את התנהלות הקטאע ודאגו כי כל יתרת התבואה והרווחים יופרשו לסלטאן. בכך גדלו הכנסות הסלטאנות והתאפשר לו לבלבן להקים צבא שיעמוד בפני כל האיומים, וכן להפחית את תלות העיר ואת תלותו שלו במחגורת האגררית המצומצמת שמסביב לדלהי עצמה.
אופייה היומרני של שררתו, כמו גם אכזריותו בפני קשי עורף מצד נאמניו, לא סתרו את אדיקותו. הוא התנזר משתית יין, שהייתה מקובלת בחצרות קודמיו, ואסר על מכירתו, גם בקרב חצרו, בעונשים קשים. העלמאא, חכמי הדת, היו מגיעים לחצרו לעיתים קרובות והוא האזין ונטל חלק בדיונים תאולוגיים והאזין לשירה ולקריאה בקוראן, ממנה מסופר כי התרגש עד דמע. בחצרו פרחו מספר אמנים, בהם המשורר אמיר ח'סראו. הוא גם הזמין את המשורר הפרסי אל-סעדי לשורר בחצרו, אך זה היה אז מבוגר מאוד וסירב בנימוס לבקשת הסולטאן.
מערכותיו הצבאיות
הוא המשיך לבצר את ממלכתו בפני המונגולים על ידי הקמת מוצבים לצד דרכים מרכזיות לעבר דלהי, וכמו כן בנה מחדש את לאהור החשובה ושיקם את הפנג'ב. בין המצודות שהקים היו בלאהור, מולטאן, סאמאנה, דיפלפור ואחרות. מצדים אלו הוכיחו את כושרן לעמוד בפני האיום המונגולי, ולכן בדקן חוזק בימי עלאא אל-דין. כמו כן שימשו כדי למנוע את ניסיונות הביזה שערכו תושבי חבל מיואר בחוצות דלהי, מרי אותו דיכא בלבן באכזריות רבה ובכך איבטח את חוצות העיר והכפרים הסובבים אותה, שעליהן נשענה העיר ובתוך כך חצרו מבחינה כלכלית.
בשנת 1279, בערוב ימיו של בלבן, שבו המונגולים ותקפו במערב, ואילו במזרח התנתק ממנו שליטה הנאמן-מלפנים של בנגאל, טגרל ח'אן. צבאותיו של בלבן ניגפו מפני המונגולים וגם ניסיונם לכבוש מחדש את בנגאל, שהייתה מחוז מרוחק אך חשוב, עלו בתוהו. בלבן הוציא להורג את המצביאים הכושלים ויצא בעצמו ממיטת חוליו והוביל צבא רב ועצום כנגד בנגאל. כה רב היה הרושם שהילך לפני הצבא הגדול והסולטאן העומד בראשו, שהמורד טגרל ח'אן נס על נפשו ובנגאל נפלה בלא קרב. אך בלבן, נדר נדר לרדוף את אויבו עד חורמה, והוא נמצא לימים מתחבא ביערות והוצא להורג. אחר כך הקים שתי שורות של יתדות שהשתרעו לאורך למעלה משבעה מילין, ועליהן התעתד לשפד את כל תומכיו וקרוביו של טגרל ח'אן, דבר שלא יצא לפועל אלא בחלקו בשל עצת מצביאיו. בינתיים, מינה את בנו בוגרא ח'אן לשליט בנגאל והזהירו שלא ימרוד בו.
שלהי ימיו
בנו הבכור והמוצלח, המיועד לרשתו, מחמד, שהיה שליט מולטאן, מת במערכה נגד המונגולים ב-1285. ידיעה זו מחצה את לבו של הסולטאן הקשיש שהיה אז כבן שמונים, והוא נהג מנהגי אבלות על בנו, ונפטר כעבור שלוש שנים, בגיל מופלג במונחי התקופה. הוא נקבר באחוזת קבר גדולה ליד קברו של בנו, שנקרא לאחר מותו ח'אן שהיד. הקומפלקס עצמו, ההרוס בחלקו כיום, היה הדוגמה הארכיטקטונית הראשונה של שימוש בקשת ובכיפה בהודו האסלאמית, ונמצא במתחם שהוקם על ידי קטב אל-דין איבך, ואשר בו קבורים גם שמס אל-דין אלתותמש ועלאא אל-דין ח'לג'י. האצילים העמידו תחתיו בן לא-יוצלח בשם קאיקאבאד, ובימיו התנתקה מהסולטנות שוב בנגאל, תחת הנהגתו של בנו השני, בוגרא ח'אן. אף על פי כן המשיכה שושלתו להתקיים למשך שני דורות בטרם קמה השושלת הח'לג'ית ותמה שושלת הע'לאם.
קישורים חיצוניים
33711405ע'יאס אל-דין בלבן