סרוד
סרוד הוא כלי מיתר ופריטה, המשמש בעיקר במוזיקה צפון הודית (הינדוסטאנית) בשטח תת היבשת ההודית. יחד עם הסיטאר, הוא בין הכלים הפופולריים והבולטים ביותר. [1] הוא ידוע בסאונד עמוק, נמוך ועמום, בניגוד לאוברטון המתוק של הסיטאר, עם מיתרי תהודה המעניקים לו איכות מהדהדת. הסרוד הוא כלי מיתר ללא סריג, הוא יכול לייצר את הגלישה הרציפה בין תווים המכונה גליסנדו או מינד החשובה במוזיקה ההודית. [2] [3]
מקורות
חוקרים רבים במוזיקה ההודית הקלאסית סבורים כי סרוד הוא שילוב של הצ'יטרווינה העתיקה, הרבב ההודי מימי הביניים (המכונה גם סניא רבב [4] ) והסורסינגר המודרני. יש חוקרים שטוענים כי מכשיר דומה יכול היה להתקיים לפני כאלפיים שנה בהודו העתיקה בתקופת מלכי גופטה. למעשה, מטבע מתקופת גופטה מתאר את המלך הגדול סמודראגופטה מנגן בכלי וינה, שרבים סבורים שהוא כלי הנגינה המבשר את הסרוד. את העקבות ההודיים הנוכחיים של כלים הדומים לרבב ניתן למצוא גם בדרום הודו, במיוחד במדינות טאמיל נאדו, קראלה וקרנאטקה, שם הסרוד ידוע בשם סווארבט. לרבב העממי, כלי פופולרי בצפון הודו, היה צוואר עשוי עץ, מיתריו היו עשויים משי, כותנה או מעי, והוא נוגן בעזרת מפרט עשוי עץ. בהיסטוריה מתייחסים גם לשראדיה וינא שממנה נגזר השם סרוד. סביר להניח כי מקור הסרוד מהרבב האפגני, כלי פריטה דומה שמקורו במרכז אסיה ובאפגניסטן . [5]
המילה סרוד מתורגמת ל"צליל יפה" או" לחן" מפרסית . אף על פי שהסרוד מכונה "רבב בס"[6] רוחב הפס הטונאלי שלו גדול באופן משמעותי מזה של הרבב, במיוחד במִשְלַבים (גבהי הטון) האמצעיים והגבוהים. החוקר והמוזיקאי מני מיסרא סבר בספרו על כלי הנגינה ההודיים כי הסרוד הוא שילוב של הצ'יטרווינה העתיקה, הרבב מימי הביניים והסורסינגר המודרני. ידוע כי קיים כלי פריטה אחר, סור-רבב, הדומה במאפייניו לדרופאד רבב / סניא רבב והן לסרוד. לסור-רבאב יש מבנה של הרבאד דרופאד, אך יש לו שָחִיף עשוי מתכת, וכן מיתרי מתכת.
בין ההיסטוריות הרבות והמתנגשות של הסרוד, יש מי שמייחס את המצאתו לאבותיו של המאסטרו סרוד של ימינו, אמג'ד עלי ח'אן. אביו של אמג'אד עלי ח'אן, מוחמד חשמי ח'אן בנגש, מוזיקאי וסוחר סוסים, הגיע להודו עם הרבב האפגני באמצע המאה ה-18, והפך למוזיקאי חצר של המהרג'ה מריווה (כיום במדיה פראדש ). היו אלה צאצאיו, בייחוד נכדו גולאם עלי חאן בנגש, מוזיקאי חצר ב-גוואליור, שהפך את הרבב לסרוד המוכר לנו כיום.[7] תיאוריה מקבילה מזכה את צאצאי מדר חאן, ניאמטוללה חאן בפרט, עם אותו החידוש סביב שנת 1820. הסרוד במתכונתו הנוכחית מתוארך לשנת 1820 לערך, אז התחיל להשיג הכרה ככלי רציני בערים ריווה, שאהג'אנחפור, גוואליור ולאקנאו. במאה העשרים שופר הסרוד באופן משמעותי על ידי אלאודין חאן ואחיו איט עלי ח'אן. הם הגדילו את מספר מיתרי הצ'יקארי והגדילו את מספר מיתרי הטארפדר. עם זאת, כמו במקרה של רוב הכלים החדשים והמתפתחים, נותרה עבודה רבה בתחום אמנות ייצור הסרוד על מנת להשיג התאמה אישית מהימנה ועקביות בייצור כלי פריטה נעימים ומוצלחים. זה משקף את המצב הכללי של אמנות יצירת הכלים ההודיים בימינו.
עיצוב
עיצוב הכלי תלוי בבית הספר (גראנה) לנגינה. ישנם שלושה סוגים מובחנים:
הסרוד הקונבנציונלי הוא כלי דמוי עוד בן 17 עד 25 מיתרים - ארבעה עד חמישה מיתרים עיקריים המשמשים לנגינת המנגינה, אוחד או שני מיתרי דרון, שני מיתרי צ'יקארי ותשעה עד אחת עשרה מיתרים רזוננטים (מהדהדים). העיצוב של הדגם המוקדם הזה נזקף בדרך כלל לניאמטוללה חאן מגוואליור לוקנוב וכן לגולם עלי ח'אן מגאראנה גוואליור-בנגש. בקרב נגני הסרוד העכשוויים, עיצובו של דגם בסיסי זה נשמר בשלמותו על ידי שני זרמי נגינה של סרוד. אמג'ד עלי ח'אן ותלמידיו מנגנים בדגם הזה, כמו גם חסידיו של רדהיקה מוהאן מאיטרה. גם אמג'אד עלי חאן וגם בודהאד דסגופטה הציגו שינויים קלים בכלי הנגינה שלהם, אשר הפכו לאבטיפוסים לתבניות העיצוב של חסידיהם. שני הנגנים משתמשים בסרודים העשויים מעץ טיק, ובמקלדת עשויה עור עז אשר מתוחה מעל תיבת התהודה. בודהאד דסגופטה מעדיף פינגרפבורד עשוי נירוסטה מלוטשת כדי להקל על התחזוקה ואילו אמג'אד עלי ח'אן משתמש בשָחִיף מפלדה מצופה בכרום או ניקל. מבחינה ויזואלית, שתי הגרסאות דומות, עם ששה מפתחות כוונון בתושבת מפתחות הכיוון הראשית, שני מפתחות צ'יקארי מעוגלים ו-11 (אמג'אד) עד 15 (בודהאד) מיתרים רזוננטיים. גם צאצאיו של ניאמטוללה חאן (כלומר אירפן חאן וגולפאם חאן) מנגנים על כלים דומים. כמה מחסידי רדהיקה מוהאן מאיטרה עדיין נושאים מיתר הדהוד שני על הסרוד שלהם. אמג'אד עלי ח'אן וחסידיו דחו לחלוטין את המיתר המהדהד. מכשירים אלה מכוונים בדרך כלל למפתח סי (B), וזו הגדרת הכוונון המסורתית.
סוג אחר של סרוד הוא זה שתוכנן ועוצב על ידי אלאודין חאן ואחיו אייאת עלי ח'אן. מכשיר זה, המכונה על ידי דייוויד טרסוף בשם אב הטיפוס של מאיהאר משנת 1934, [8] גדול וארוך יותר מהכלי הקונבנציונלי, אם כי השָחִיף זהה לסרוד המסורתי. כלי זה כולל 25 מיתרים בסך הכל. אלה כוללים ארבעה מיתרים עיקריים, ארבעה מיתרי ג'וד (מכוונים ל- Ni או Dha, R / r, G / g ו- Sa בהתאמה), שני מיתרי צ'יקארי (מכוונים ל- Sa של האוקטבה העליונה) וחמישה עשר מיתרי טאראב . המיתרים העיקריים מכוונים ל- Ma ("fa"), Sa ("do"), Pa נמוך יותר ("so") ו- Sa נמוך יותר, המעניקה לכלי הנגינה טווח של שלוש אוקטבות. סרוד מאיהאר מותאם היטב לאלאפּ (ראגה איטית של פתיחה במסורת המוזיקה הצפון הודית) עם ארבע מיתרי הג'וד המהווים רקע לאווירת הראגה. גרסה זו, לעומת זאת, אינה מתאימה לביצוע פריטה נקייה ביד ימין במיתרים בודדים. המכשיר מכוון בדרך כלל למפתח דו (C).
מיתרי סרוד עשויים פלדה או ארד זרחני. רוב נגני הסרוד העכשוויים משתמשים במיתרים גרמניים או אמריקאיים, כגון Roslau (גרמניה), Pyramid (גרמניה) ו- Precision (ארצות הברית). המיתרים מנוגנים עם מַפרֵט משולש (Java) עשויים מקליפת קוקוס מלוטשת. לעיתים מפרטים עשויים הבנה, קוקובולו, קרן חיה, עצם בקר, דלרין (פלסטי), או חומרים כלשהם. נגני הסרוד המוקדמים השתמשו במפרטי ברזל מלופפים בדומה לסיטאר, שהניבו צליל רך ומצלצל.
_Indian_string_instruments,_Sarod,_Sitar,_Iktara_-_Soinuenea.jpg)
טכניקת נגינה
היעדר הסריגים ומתח המיתרים הופכים את הסרוד לכלי תובעני מאוד לנגינה, מכיוון שחייבים ללחוץ על המיתרים חזק כנגד השָחִיף.
ישנן שתי גישות לעצירת מיתרי הסרוד. האחד כרוך בשימוש בקצה הציפורניים כדי לעצור את המיתרים, והשני משתמש בשילוב של הציפורן וקצה האצבע כדי לקצר את אורך המיתרים כנגד השָחִיף.[7]
טכניקות איצבוע ואופן לימודם תלויות במידה רבה בהעדפות האישיות של מוזיקאים ולא על בסיס השתייכות לבית הספר. רדהיקה מוהאן מאיטרה, למשל, השתמש באצבע המורה, האמצעית ובאצבע הטבעת של ידו השמאלית כדי לקצר את אורך המיתר, בדיוק כמו שעושים חסידיו של אלאודין חאן. מאיטרה, לעומת זאת, עשתה שימוש נרחב יותר בציפורן השלישית עבור סליידים ופטישים. אמג'אד עלי ח'אן, בעודו חבר בבית ספר סגנוני זהה לזה של רדהיקה מוהאן, מעדיף להשתמש רק באצבע המורה ובאצבעות האמצעיות של ידו השמאלית. עם זאת, אמג'אד עלי מתואר ב-1960 מנגן בכל שלוש האצבעות.
נגני סרוד בולטים
מֵתים
- מוחמד אמיר חאן (1873–1934), מוזיקאי החצר של דרבנגה וראג'אשי
- אלאודין חאן (1862–1972)
- חאפיס עלי ח'אן (1888–1972)
- עלי אכבר חאן (1922-2009)
- בהאדור חאן (1931–1989)
- בודהדב דאס גופטה (1933–2018)
- קליאן מוקהרג'ה (1943–2010)
- סחוואט חוסיין (1877–1955)
- שרן רני בקליוואל (1929–2008)
- רדהיקה מוהאן מאיטרה (1917–1981)
- וסנט ראי (1942–1985)
חַיים
- אמג'ד עלי ח'אן (נ '1945)
- בריג 'נאריין (נ' 1952)
- אחיש חאן (נ '1939)
- רג'ייב טרנאת ' (נולד ב־1932)
- ביסווואג'ית רוי צ'ודורי (נ '1956)
- פרתו סארתי צ'ודורי (1960)
- טנג'רה מג'ומדר (נולד ב -1961)
- אנירבן דאסגופטה (b.1968)
- אמאן עלי ח'אן (נ '1977)
- איאן עלי ח'אן (נ '1979)
- אביסק לאהירי (נ '1983)
- ויקש מהרג ' (נ' 1957)
- ווג'האת ח'אן
- ארנאב צ'קרברטי
- סומיק דאטה
ראו גם
- מוזיקה קלאסית הינדוסטנית
הערות שוליים
- ^ "sarod · Grinnell College Musical Instrument Collection". omeka1.grinnell.edu. נבדק ב-2019-10-13.(הקישור אינו פעיל)
- ^ "Classical Indian Musician Amjad Ali Khan to Perform March 1 at FAC". Office of News & Media Relations | UMass Amherst (באנגלית). נבדק ב-2019-10-13.
- ^ "ITC Sangeet Research Academy". www.itcsra.org. נבדק ב-2019-10-13.
- ^ "Sursringar.Org". www.sursringar.org.
- ^ Miner, Allyn. 1993. "Sitar and Sarod in the Eighteenth and Nineteenth Centuries", International Institute for Traditional Music, Berlin.
- ^ Courtney, David. "Sarod". David and Chandrakantha Courtney. נבדק ב-2006-12-02.
- ^ 7.0 7.1 Broughton, Simon. "Tools of the Trade: Sarod". אורכב מ-המקור ב-18 בנובמבר 2006. נבדק ב-2006-12-02.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ (Trasoff, 2000)
לקריאה נוספת
- McNeil, A. (2005). Inventing the Sarod: A Cultural History. Seagull. ISBN 81-7046-213-4.
קישורים חיצוניים
- סרוד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
32737925סרוד