סרג'יו אדלשטיין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סרג'יו אדלשטיין (נולד בשנת 1956) הוא אוצר ישראלי עצמאי וחוקר אמנות עכשווית.  

ביוגרפיה

סרג'יו אדלשטיין (Sergio Andres Edelsztein) נולד בשנת 1956 בבואנוס איירס, ארגנטינה, ובשנת 1975 עלה לישראל. הוא בעל תואר ראשון (1981) בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב. בשנת 2001 הוענקה לאדלשטיין מלגה מטעם Goethe Institut לשם השתתפות ב "New Media Seminar" הראשון, אשר התקיים בגרמניה ובאוסטריה.

אדלשטיין משמש כאוצר ישראלי עצמאי, המזוהה עם תחום אמנות הווידאו והמיצג. הוא נמנה עם חלוצי האוצרים שעסקו במדיומים אלה ובפעילותו האוצרותית השפיע רבות על התקבלותם בסצנת האמנות בישראל.  

אדלשטיין מתגורר בתל אביב. נשוי ואב לשלושה.  

פעילות אוצרותית

בשנת 1987 הקים אדלשטיין את גלריה "ארטיפקט" ("Artifact Gallery"). הגלריה פעלה תחילה בבית האדום ברחוב נחמני 43 בתל אביב ובהמשך עברה לרחוק אפ"ק 12 ביפו. הגלריה פעלה בין השנים 1987 – 1996, והתמקדה בהצגת אמנים ישראלים כדוגמת דיתי אלמוג, פיליפ רנצר, יצחק ליבנה, הילה לולו לין, יהושע בורקובסקי ואחרים. ארכיון הגלריה נתרם בשנת 2013 על ידי אדלשטיין למרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, ירושלים.[1]

בשנת 1995 אדלשטיין ערך והנחה סדרת טלוויזיה ראשונה מסוגה בישראל, שעסקה בהתפתחות אמנות הווידאו. הסדרה מנתה 16 פרקים ושודרה בערוץ 8.

בשנת 1997 ייסד אדלשטיין את המרכז לאמנות עכשווית (CCA) בתל אביב,[2] במטרה לקדם את האמנות העכשווית, תוך שימת דגש בעיקר על אמנויות וידאו ומיצג. בשנת 1997 יזם ואצר אדלשטיין את הביאנלה הבינלאומית הראשונה למיצג בישראל בשם ערפול 1 (Blurrr 1). אדלשטיין שימש כאוצר גם של הביאנלות הבינלאומיות הנוספות למיצג בישראל (ערפול Blurrr 6-2), אשר התקיימו מדי שנתיים עד לשנת 2007. בשנת 2000 ייסד המרכז ארכיון וידאו, אשר התמקד בעבודות וידאו ניסיוניות. בין השנים 2002 - 2010 ערך המרכז בהנהגתו של אדלשטיין סדרת ביאנלות בינלאומיות בשם וידאו זון (VideoZone), אשר הוקדשו לאמנות וידאו. בשנת 2009 אצר אדלשטיין תערוכה של אמנית המיצג הסרבית מרינה אברמוביץ' 8 שיעורים על ריקות עם סוף טוב.[3] אדלשטיין שימש כמנהל המרכז עד לשנת 2017.

במסגרת פעילותו האוצרותית אצר אדלשטיין תערוכות בישראל וברחבי העולם. בין השאר, נבחר לשמש כאוצר מטעם ישראל בביאנלה הבינלאומית ה-24 בסאו פאולו (1998, האמן - צבי גולדשטיין)[4] ובביאנלה בוונציה (2005, האמן - גיא בן נר; 2013, האמן - גלעד רטמן).

אדלשטיין עסק לאורך שנות פעילותו גם בהוראה ובמתן הרצאות במוסדות שונים בישראל ובעולם. בין השאר, שימש כמרצה לתולדות האמנות בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה (1985-1984); לימד פרקטיקות אוצרותיות ב Piet Zwart ברוטרדם, הולנד; וייסד את התוכנית ללימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים ושימש בה כמרצה (2012-2008). במהלך 2020 שימש אדלשטיין כמרצה בבית לאמנות ישראלית, במסגרת הקורס "סוגיות בהתפתחות הווידאו ארט בישראל".

רשימת תערוכות נבחרות

  • 1997 - ערפול 1, תל אביב, המרכז לאמנות עכשווית.
  • 1998 - הביאנלה הבינלאומית ה-24 בסאו פאולו (האמן צבי גולדשטיין).
  • 1998 -  After Rabin – New Art from Israel, ניו-יורק, המוזיאון היהודי.
  • 1999 - ערפול 2, תל אביב, בית האופרה.
  • 1999 - רטרוספקטיבה של סרטי אנדי וורהול, סינמטק תל אביב.
  • 1999 - רטרוספקטיבה של סרטי לורנס וויינר, סינמטק תל אביב.
  • 2000 - La Accion y su Huella, סנטיאגו דה קומפוסטלה ספרד, Galego de Arte Contemporanea.
  • 2001 - ערפול 3, קיבוץ נחשון.
  • 2001 - רטרוספקטיבה של סרטי קנת' אנגר, מת'יו ברני ומייקל סנו, סינמטק תל אביב.
  • 2002 - וידאו זון - הביאנלה הבינלאומית הראשונה לאמנות הווידאו בישראל.
  • 2002 - Zoom In - Zoom Out; Realities, Media and Myths in Israeli Video Art, Art in Genera (ניו יורק, ארצות הברית), Argos (בריסל, בלגיה) ו- Centre  pour L’image Contemporaine (ז'נבה, שווייץ).
  • 2003 - The Promise, The Land, O.K Centrum fur Gegenwartkunst (לינץ, אוסטריה).
  • 2003 - אוצר שותף של אירוע הווידאו Fundacion Calouste Gulbenkian VZ@LX>PT (ליסבון, פורטוגל).
  • 2004 - ערפול 4, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2004 - אוצר שותף של תוכנית הווידאו Art Focus 4, ירושלים.
  • 2004 - The 1st Transchina International Video Art Festival (צ'אנגצ'ון, סין).
  • 2004 - וידאו זון - הביאנלה הבינלאומית השנייה לאמנות הווידאו בישראל.
  • 2005 - הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה (האמן גיא בן נר).[5]
  • 2005 - אוצר שותף (יחד עם יהושע סימון) סרק, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2005 - ערפול 5, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2006 - דיוקן עצמי כאיש משפחה (האמן גיא בן נר), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2006 - שופינג דיי/כותרות היום (האמן דורון סולומונס), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2006 - וידאו זון - הביאנלה הבינלאומית השלישית לאמנות הווידאו בישראל.
  • 2007 - התערוכה הבלתי נראית, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2007 - Hope Machines (האמן אורי קצנשטיין), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2007 - ערפול 6, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.[6]
  • 2008 - וידאו זון - הביאנלה הבינלאומית הרביעית לאמנות הווידאו בישראל.
  • 2008 - זיכרון קצר (האמנית יעל ברתנא), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב ו- PS1 ניו יורק.
  • 2008 - Only Connect, Chelsea Museum of Art (ניו יורק).
  • 2008 - רטרוספקטיבה של סרטי רבקה הורן, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2009 - הווידויים (האמן רועי רוזן), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2009 - 8 שיעורים על ריקות עם סוף טוב (האמנית מרינה אברמוביץ'), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2010 - 3 Solo Projects, ARCO (מדריד, ספרד).
  • 2010 - Trembling Time, New Video from Israel, Tate Modern (לונדון, אנגליה).
  • 2010 - Political Activism in Israeli Video Art, Museo Reina Sofia (מדריד, ספרד).
  • 2010 - וידאו זון - הביאנלה הבינלאומית החמישית לאמנות הווידאו בישראל.
  • 2010 - מבט-על: וידאו ישראלי 2010-2000, מוזיאון חיפה לאמנות.
  • 2012 - (Active Presence, Action, Object & Spectator, Museo de Arte Contemporaneo (MARCO (גיז'ון, ספרד).
  • 2013 - הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה (האמן גלעד רטמן).
  • 2013 - כל זה יכול להיבנות מחדש במקום אחר (האמנית נירה פרג), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב ו- CCJ (סאו פאולו, ברזיל).
  • 2014 - The Workshop (האמן גלעד רטמן), Museo de Arte Contemporaneo de Buenos Aires (MACBA).
  • 2015 - האיש החולה של אירופה, הארכיטקט (האמן דור גז), מרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2015 - 4 Works (האמן גלעד רטמן), Trafo Center for Contemporary Art (סטטין, פולין).
  • 2016 - אובך וערפל (האמן צאו פיי), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2016 - עין הים (האמנית יעל אפרתי), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2016 - Condition of Political Choreography, אמנות מיצג, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.
  • 2017 - סיפור אהבה (האמנית קנדיס ברייץ), המרכז לאמנות עכשווית תל אביב.

לקריאה נוספת

  • אסנת צוקרמן רכטר, אוצרות עכשווית בישראל 2010-1965, הוצאת רסלינג, 2020, עמ' 145, 171-169.
  • חן תמיר (עורכת), להשיב מבט לשמש: אמנות וידאו מישראל 2012-1970, קטלוג, המוזיאון הלימודי והגלריה לאמנות ע"ש פרנסיס טאנג וארטיס, 2019.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מרכז המידע לאמנות ישראלית, "גלריה ארטיפקט"
  2. ^ המרכז לאמנות עכשווית CCA
  3. ^ "סרג'יו אדלשטיין משוחח עם מרינה אברמוביץ', באתר טרמינל 39 כתב עת לאמנות המאה ה- 21
  4. ^ 24TH BIENAL DE SAO PAULO
  5. ^ דנה גילרמן, "גיא בן נר ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה", באתר הארץ, ‏9.8.2004
  6. ^ הארץ, "ערפול 6 הביאנלה הבינלאומית השישית למיצג"


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31029758סרג'יו אדלשטיין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סרג%27יו_אדלשטיין&oldid=1797683"