סקליג מייקל
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| נתונים מדיניים | |||
 |
סקליג מייקל (באירית: Sceilig Mhichíl - "סלע מיכאל"; באנגלית: Skellig Michael) הוא האי הגדול בקבוצת איי סקליג המונה שני איים. האי האחר הוא סקליג הקטן (Little Skellig), ועל כן ידוע סקליג מייקל גם בשם "סקליג הגדול" (Great Skellig).
האי שימש כמרכז חשוב לנזירים אירים במשך מאות שנים, ומנזר קלטי נבנה בו סמוך לפסגתו. הנזירים התגוררו ב"בתי כוורת" המכונים ביחיד "קלוכן" (Clochán) ואשר הוקמו על מורדותיו התלולים של האי הסלעי. בשל הקושי בהגעה אל סקליג מייקל, השתמרו הממצאים שבו באורח יוצא דופן, והם ממחישים את אורח חייהם של הנוצרים המוקדמים באירלנד. מרכז מבקרים המכונה "החוויה של סקליג" (The Skelling Experience) פועל על החוף שמול האי ומספק מידע אודותיו.
גאוגרפיה
האי ממוקם במרחק של 11.6 ק"מ ממערב לחופי מחוז קרי בדרום-מערב אירלנד. נראה שבימי קדם התרומם האי מעל לפני הים.
בתהליכי תזוזה ושחיקה שנמשכו זמן רב נוצר במרכזו של האי הקטן אוכף בגובה של 130 מטר. אוכף זה חוצץ בין שתי פסגותיו של האי - האחת צפונית-מזרחית לו והנישאת לגובה של 185 מטר, והשנייה בגובה של 218 מטר נמצאת בצידו הדרום-מערבי של האוכף.
היסטוריה
בין המאה ה-6 לכל המוקדם למאה ה-8 היה האי למקום מקלט לקבוצה קטנה של נזירים. הם הקימו מנזר על הפסגה הרחבה יחסית בצידו הצפון-מזרחי של האי אשר כלל שישה בתי כוורת ושני בתי תפילה. נראה כי בכל פרק זמן נתון התגוררו באי 13 נזירים לכל היותר.
האגדה מייחסת את ייסודו של המנזר לפינן ה"קדוש" שחי במאה ה-6 והוא נזכר לראשונה בכתובים בסוף המאה ה-8. מסמך זה שנכתב ביישוב טאלה (אנגלית Tallaght; אירית Tamhlacht) מאזכר את מותו של הנזיר סיבני (Suibni) שהתגורר במנזר, ובהתחשב בעובדה שטאלה שוכנת סמוך לדבלין בצידה האחר של אירלנד, ניתן להסיק כי המנזר בסקליג מייקל היה מוסד ידוע ומבוסס.
עד המאה ה-10 היה המנזר ידוע בפשטות כ"סקליג", היינו "הסלע", ונזכר בשם זה לאחרונה בשנת 950. הוא נזכר לראשונה בשמו הנוכחי ב-1044, ועל כן ניתן להסיק כי בין שני מועדים אלה הוקדש למיכאל ה"קדוש" ונקרא על שמו. סברה זו מתחזקת לאור העובדה כי הכנסייה שבמנזר, שנבנתה ככל הנראה עם הקדשתו כמקובל, מתוארכת לתקופה זו.
במאה ה-13 התדרדרו תנאי המחיה בחוף האטלנטי של אירלנד במידה כזו, שמגורים במנזר משך כל השנה היו ככל הנראה לבלתי אפשריים. הסיבה להרעת התנאים קשורה בהתקררות אקלימית שהחלה בשנת 1200 לערך, ואשר אילצה את הנזירים למצוא מקלט בבאלינסקליגס (אנגלית Ballinskelligs; אירית Baile na Sceilge) שעל חופי אירלנד הסמוכים לאי. מאז לא שב המנזר להיות מיושב בידי נזירים באופן קבוע, הן בשל שינויי האקלים והן בשל כך שהכנסייה באירלנד החלה עוברת מדגם נזירי למבנה של דיוקסיה קהילתית.
הנזירים שהתיישבו בבאלינסקליגס המשיכו לתחזק את המנזר על האי ולעשות בו שימוש, ככל הנראה בחודשי הקיץ, והיו גם עולי רגל שביקרו באי. ב-1578 החרימה המלכה אליזבת הראשונה את האי מידיהם של הנזירים והוא עבר לבעלות חילונית עד לשנת 1820. באותה שנה רכשה החברה לשימור ולפיתוח נמל דבלין את האי והקימה עליו שני מגדלורים, והאי שוב יושב על ידי מפעיליהם. אחד משני המגדלורים פועל עד היום, אם כי הוא שופץ בשנות השישים של המאה ה-20 ומאז 1980 הוא פועל באופן אוטומטי.
ב-1986 נערכו באי מספר עבודות שחזור והוקם משרד תיירות רשמי האחראי לאי, אך תנועת המבקרים אליו מוגבלת בשל החשש לפגיעה בממצאיו. האי הוכרז בשנת 1996 כאתר מורשת עולמית.
גלריה
-
בתי הכוורת בסקליג מייקל -
אוכפו של ישו -
המגדלור באי -
המדרגות העולות אל בתי הכוורת -
איי סקליג (מימין סקליג מייקל) -
קישורים חיצוניים
 | |
|---|---|
|