ספניה
ספניה (באנגלית: Province of Spania, בלטינית: Provincia Spaniae – פרובינקיית ספרד) הייתה פרובינציה רומאית של האימפריה הרומית המזרחית משנת 552 ועד שנת 624 בדרום חצי האי האיברי והאיים הבאלריים. היא יוסדה על ידי יוסטיניאנוס הראשון, בניסיון להחזיר לתחומי שלטון האימפריה את הפרובינציות המערביות שהיו בשליטתה בעבר.
רקע
במהלך המאה החמישית לספירה שבטים רבים ובהם הוונדלים, הסואבים, האלאנים והוויזיגותים, נלחמו ביניהם על השליטה על איבריה, בה שלטה האימפריה הרומית עד אותה תקופה. האימפריה הרומית המערבית איבדה מכוחה, והשבטים השונים ניצלו זאת כדי לכבוש ולהשתלט על טריטוריות נרחבות. לאחר הגירה של הוונדלים לצפון אפריקה החלו הוויזיגותים, שבתחילה הוזמנו על ידי האימפריה הרומית להתיישב באקוויטניה, להשתלט על חלקים נרחבים בחצי האי האיברי. בשנת 473 השלימו הוויזיגותים את כיבושו וסיימו בו את הממשל הרומי באופן רשמי.[1]
בשנת 534, יזם יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הרומית המזרחית, מסע כיבושים לצפון אפריקה ואיטליה. במהלך מסע זה, כבש כוח ימי ויבשתי גדול בהובלתו של ליביריוס הפטריקי את ספטם (אנגלית: Septem) (סאוטה של ימינו) שבצפון אפריקה. כוח זה הוצב שם כדי לאפשר שליטה על מיצרי גיברלטר והתערבות בספרד וגאליה במקרה הצורך.
בשנת 549 קרו שני מאורעות עיקריים שהחלישו את הממשל הויזגותי בחצי-האי האיברי. האירוע הראשון הוא מאבק שהתנהל במשפחה השולטת באצולה הוויזיגותית: אתאנאגילד (Athanagild), אציל ויזיגותי, מרד באגילה (Agila) היורש של המלך הויזגותי המנוח תיאודיגיסל (אנגלית: Theudis, לטינית: Thiudigisclus). האירוע השני שקרה באותה שנה הוא מרד שפרץ בכמה ערים באיבריה, ובראשן קורדובה.[2]
כיבוש הפרובינציה וייסודה
המאבקים הפנימיים בממשל הוויזיגותי וההתקוממות העממית בקורדובה החלישו את כוחם של הוויזיגותים. כאשר נקלעו הוונדלים בצפון אפריקה למלחמה ממושכת עם הרומאים, הם שלחו בקשת עזרה לוויזיגותים. הוויזיגותים נענו לבקשה, דבר שהחליש את שליטתם הצבאית באיבריה אף יותר. זאת מכיוון שכוחם הצבאי העיקרי נשלח לצפון אפריקה, וכוח קטן יחסית נשאר באיבריה.[3]
שליחת הכוח הוויזיגותי לצפון אפריקה איפשרה לחיל המצב הרומאי בספטם לנוע לכיבוש האיים הבלאריים.[4] משם, המשיך הכוח הרומאי לחוף הדרומי של איבריה וכבש שם רצועת חוף בסביבות 551–552, המקורות חלוקים בקשר לתאריך המדויק. דבר נוסף שיש עליו מחלוקת במחקר היא האם צד מסוים במאבקי השלטון הוויזיגותים (אגילה ואתאנאגילד) שלח בקשת עזרה לרומאים ואלו ניצלו פתח זה לצרכיהם, או שמא הם שמעו על הנעשה באיבריה והחליטו לנסות את מזלם בהחזרת שלטונם על ספניה או חלקה. על-פי המחקר עיקר תשומת הלב הרומאית הופנתה באותן שנים למלחמה האוסטרוגותית באיטליה (535–552), ולא שלחה כוחות למקומות נוספים. לכן, כיבוש השטח באיבריה התאפשר רק בזכות חולשתם של הוויזיגותים באותן שנים ולאו דווקא של יכולתם הצבאית של הרומאים.[5]
בשנת 555, לאחר סיום המלחמה הממושכת באוסטרוגותים באיטליה, נשלחה משלחת שנייה לספרד. משלחת זו הרחיבה את כיבושי הרומאים לתחומי באייטיקה (אנגלית: Boetica) וכבשה שם ערים נוספות דוגמת סביליה, קרתגו ומאלגה. הוויזיגותים חשו מאוימים מהתרחבות זו של המובלעת הרומאית. תומכיו של המלך אגילה החליטו להתנקש בחייו ולהמליך תחתיו את מתנגדו אתאנאגילד. האחרון פתח בקרב נגד הרומאים בניסיון להחזיר את השטח הכבוש לממלכה הוויזיגותית, אך נכשל בניסיונו. הפרובינציה הגיעה בתקופה זו לשיא גודלה, ונשארה בגודלה זה עד שנת 570.[5]
שמירת הגבולות
הגבול בין ספניה לממלכה הוויזיגותית נשמר בשקט יחסי עד שנת 614, למעט בתקופת שלטונו של לאוויגילד (Leovigild) (570-585) בממלכה הוויזיגותית. ישנן שתי תאוריות הנוגעות לדרך בה שמרו הרומאים על שקט זה. הראשונה נקראת "תאוריית הביצורים" (the limes theory) והיא טוענת שהיה קו ביצורים צבאי ששמר על הגבול בין הויזגותים לרומאים.[6] על-פי תאוריה זו, החזיקו הרומאים קו ביצורים עם מגדלים, דרך צבאית מהירה המחברת ביניהם, וחומות טבעיות ומלאכותיות המחברות בין המגדלים. בדרך זו השתמשו הרומאים באנגליה ובצפון ספרד. על-פי תאוריה זו למדו הוויזיגותים מהרומאים והשתמשו באסטרטגיה זו נגד הבסקים והקנטברים בצפון ספרד.[7]
התאוריה השנייה מדברת על ביצורים ספציפיים לכל עיר ושמירה על גבולות באמצעות דיפלומטיה ואינטרסים פוליטיים. אתאנאגילד הסכים לוותר על השטחים בדרום חצי האי האיברי בתמורה לתמיכה רומאית בשלטונו ומסחר פורה בין הפרובינציה הרומאית לממלכתו. על-פי תאוריה זו היו הגבולות פתוחים ותנועת אזרחים התאפשרה בחופשיות בין הממלכה לפרובינציה.[8]
שיטת ממשל וחשיבות הפרובינציה
האדם האחראי מטעם הממשל הרומי בפרובינקיה ספניה, כמו במקומות נוספים באותה תקופה, היה המגיסטר מיליטום (בלטינית: magister militum, מפקד החיילים). הוא שלט על עניינים צבאיים ואזרחיים כאחד, והיה כפוף לקיסר בלבד. ממלא תפקיד זה היה פטריקי מהדרגה הבכירה ביותר, תמיד מבכירי האריסטוקרטיה הרומית. לספניה היה מפעל מטבעות משלה, והיא הטביעה מטבעות הייחודיים לה בלבד.[9] נוסף על כך נמצאו כתובות מאותה תקופה, המעידות על רצון הרומאים להשאיר את אחיזתם בספרד לעד:
"לכן ספרד תתברך לנצח במושל שכזה כל עוד הקטבים סובבים על צירם וכל עוד השמש מקיפה את הארץ" (ספטמבר 589-אוגוסט 590)[10]
בשל עובדות אלו, נראה שחשיבותה של ספניה הייתה גדולה בעיני הקיסרות הרומית המזרחית, ושהיה בה יותר מאשר "מאחז מערבי" גרידא. נראה שהיו להחזקת פרובינציה זו שתי מטרות עיקריות:
- חשיבות כלכלית - בכירי מעמד הפטריקים הם שאיישו תמיד את משרת מושל הפרובינציה כדי להעשיר את הונם האישי. בכך נראה שהיה ניסיון לנצל את עושרה של ספניה לטובת האימפריה.
- חשיבות תדמיתית – נראה שההפרדה בין "מינים" ל"נוצרים" על רקע היותם של הוויזיגותים נוצרים אריאנים ולא קתולים, כבר לא שיחקה תפקיד משמעותי בתודעה הרומית. זאת מכיוון שבשנת 586 המירו הוויזיגותים את דתם לקתוליות. מכתובת שנשתמרה מתקופת שלטונם של הרומאים בפרובינציה זו, נראה שהטרמינולוגיה חזרה להיות ה"ברבריים" למול "התרבותיים". בספרד היה קל לשליטי האימפריה להשתמש שוב במונח זה בשל ריבוי השבטים בחצי-האי.[11]
שקיעה וכיבוש ויזיגותי
בשנת 570 יצא לאוויגילד, מחליפו של אתאנאגילד, למלחמה ממושכת ברומאים. הוא היה המלך הוויזיגותי הראשון שהצליח להחזיר לשטחי ממלכתו חלק מהשטח שנכבש על ידי הרומאים. הוא פלש לאזור בסטניה (Bastania) ונחל ניצחון נגד כוח רומאי שנשלח ממלגה, וב-571 כבש מחדש את אסינודה (Asinoda), מדינה-סידוניה של ימינו. בשנת 572 כבש לאוויגילד את קורדובה.[3]
בתקופת שלטונו של ממשיכו של לאוויגילד, ריקארד (אנגלית: Reccared, לטינית: Reccaredus, ספרדית: Recaredo) (586-601), כבשו הרומאים מחדש חלק מהשטחים שנכבשו על ידי לאוויגילד, אך לא החזירו לידיהם את מלוא השטח. עד שנת 614 ניסו המלכים הוויזיגותים להחזיר לידיהם את השטח שנכבש על ידי הרומאים אך המלך שהצליח בכך יותר מכולם היה סיסבוט (Sisebut) (612-621).
סיסבוט עלה בתקופה של חוסר יציבות שלטונית בממלכה הוויזיגותית. חוסר יציבות זה נבע, בין השאר, ממאבקי המלכים שהמירו את דתם לנצרות הקתולית בשנת 586, באציליהם האריאנים. הוא חוקק חוקים נוקשים יותר מכל קודמיו כנגד היהודים ואף יזם גירוש לאלו שלא הסכימו להתנצר.[12] בשנים 614–615 הוא הוביל שני מסעות קרב מוצלחים נגד הרומאים. הוא כבש את מלגה וקרתגו, והגיע עד חוף הים התיכון. את הערים שכבש הוא השמיד, כנראה כיוון שלא רצה שביצוריהן, שנבנו על ידי הרומים, ישמשו אויבים עתידיים. יורשו של סיסבוט, סונת'ילה (Suinthila) כבש את הערים הנותרות שהיו בשליטת הרומאים, ועד 624 לפי רוב הדעות, או 629 לכל המאוחר, השלים את כיבוש חצי-האי האיברי.
האיים הבאלאָריים לא נכבשו על ידי הוויזיגותים, אך הם היו רומיים רק בשם, בדומה לקורסיקה וסרדיניה באותה תקופה. בפועל לא היה שלטון רומאי במקומות אלו באותה תקופה, ולבסוף במאה השמינית נכבשו האיים הבאלאָריים רשמית על ידי המוסלמים.[8]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Jordanes, Getica, Cambridge, 1915
- ^ Jamie Wood, Defending Byzantine Spain: Frontiers and Diplomacy, Blackwell, 2010
- ^ 3.0 3.1 Roger Collins, Visigothic Spain, Blackwell, 2004
- ^ Procopius, תרגום: H. B. Dewing, History of the Wars, Loeb Classical Library, 1914
- ^ 5.0 5.1 Isidore, תרגום: Stephen A. Barney, W. J. Lewis, J. A. Beach and Oliver Berghof, Historia Gothorum, New York: Cambridge University Press, 2006
- ^ The Editors of Encyclopædia Britannica, Limes, Encyclopedia Britannica, 2008
- ^ A. Barbero, M. Vigil, Sobre los orígenes sociales de la Reconquista, Barcelona: Ariel, 1974
- ^ 8.0 8.1 Jamie Wood, Defending Byzantine Spain: frontiers and diplomacy, Early Medieval Europe, Blackwell, 2010
- ^ J.R. Martindale, The Prosopography of the Later Roman Empire, Cambridge University Press, 1992
- ^ E.A. Thompson, The Goths in Spain, Oxford, 1969
- ^ M. Vallejo Girvés, Commentiolus, Magister militum Spaniae missus a Mauricio Augusto contra hostes barbarous: The Byzantine Perspective on the Visigothic Conversion to Catholicism, Romano-Barbarica, 1996
- ^ Bernard S. Bachrach, A Reassessment of Visigothic Jewish Policy, The American Historical Review, Oxford University Press, 1973
