סנט הלייר
 | |
| טריטוריה |
 ג'רזי |
|---|---|
| ראש העיר |
סיימון קראוקרופט (הנציב - Connétable) |
| שפה רשמית |
אנגלית צרפתית שפת הג'ראיס (שפה אזורית מוכרת) |
| שטח | 10.6 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 33,522[1] (2011) |
| קואורדינטות | 49°27′0″N 2°32′0″W / 49.45000°N 2.53333°W |
| אזור זמן | UTC |
סנט הלייר (באנגלית: Saint Helier, בצרפתית: Saint-Hélier, בשפת הג'ראיס: Saint Hélyi) היא בירת האי ג'רזי (למרות שבית הממשלה שוכן בסנט סביאור) והעיר הגדולה ביותר בו. רוב שטחה של העיר הוא בעיקרו חקלאי.
היסטוריה
מקובל לחשוב ששטחה של סנט הלייר היה מיושב כבר בתקופת השלטון הרומי על גאליה.
ההגיוגרפיה של הלייר, הקדוש המגן של ג'רזי, ושעל שמו נקראת העיר, מתארת תמונה של כפר דייגים קטן על גבי הדיונות בין שטחי הביצות לבין קו הגאות הגבוה ביותר.
למרות שכנסיית סנט הלייר שוכנת כיום במרחק ניכר מחוף הים, בעת הקמתה היא שכנה בשולי הדיונות בנקודה הקרובה ביותר לאיון השוכן בסמוך לחוף. לפני שלב הכשרת הקרקע ובניית הנמל, יכלו סירות להיקשר לחומה של חצר הכנסייה.
ב-1155 הוקם מנזר על האיון. לקראת הרפורמציה הפרוטסטנטית, בוצר המנזר כדי ליצור מצודה שתחליף את המבצר הראשי של האי בהר אורגיל. "טירת אליזבת" החדשה נקראה על שמה של המלכה אליזבת הראשונה על ידי מושל ג'רזי בין השנים 1600 – 1603, סר וולטר ראלי.
המאה ה-18
עד לסוף המאה ה-18, כללה סנט הלייר בעיקר שורה של בתים, חנויות ובתי מלאכה שהשתרעו לאורך חולות החוף, ליד הכנסייה וכיכר השוק (החל מ-1751, הכיכר המלכותית). בצדו האחד של הכיכר ניצב בית המשפט (בצרפתית: La Cohue), שמאוחר יותר נבנה מחדש וכיום הוא משמש כחצר המלכותית וכמשכן הממשלה. בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית נהרס הצלב הגדול שעמד בכיכר השוק והכלוב ששימש להחזקת אסירים הוחלף בבית כלא שנבנה בבית השער בקצה המערבי של העיר. המלך ג'ורג' השני העניק 200 ליש"ט לטובת בניית הנמל. קודם לכן יכלו סירות לעגון בשעות השפל וסחורתן נפרקה לעגלה שחצתה את החולות. פסל של המלך שפוסל על ידי ג'ון שיר הוצב בכיכר השוק ב-1751 לאות תודה ושמה של הכיכר שונה ל"כיכר המלכותית" (Royal Square), למרות שעד היום היא קרויה בשפת הג'ראיס בשם "השוק הישן" (Lé Vièr Marchi). רבים מרחובות סנט הלייר נושאים שמות כפולים באנגלית ובצרפתית או באנגלית ובשפת הג'ראיס, אך לחלק מהם יש שם אחד בלבד. השמות הכפולים הם לא בהכרח תרגום של שם משפה לשפה ומסורות שונות למתן שמות מתקיימות זו לצד זו.
הכיכר המלכותית הייתה גם המקום בו התרחש קרב ג'רזי ב-6 בינואר 1781, הניסיון האחרון של צרפת לכבוש את האי. ציורו של ג'ון סינגלטון קופלי, "מותו של מייג'ור פירסון", מנציח את הקרב.
כאשר הנמל החל להתרחב לכוון הים, הייתה המשמעות של הגידול באוכלוסייה שהשטח הבנוי של העיר היה צריך להתרחב לכוון רצועת שטחי הביצות והמרעה שמצפון לה. התיישבותם של מהגרים מאנגליה הוסיפה רבעים של בתים בסגנון קולוניאלי לבנייה המסורתית הקיימת.
המשך האיומים הצבאיים מצדה של צרפת דירבן את בניית של מצודת העיר, פורט ריג'נט (Fort Regent).
המאה ה-19
הכבישים הצבאיים שקישרו את מערך ההגנה החופית של ג'רזי עם נמל סנט הלייר אפשרו לחקלאים לנצל את המיקרו-אקלים המתון של האי כדי להשתמש בספינות מפרש ולאחר מכן בספינות קיטור כיד לייצא את תוצרתם החקלאית ללונדון ולפריז. היה זו תחילתו של השגשוג החקלאי של ג'רזי במאה ה-19.
החל משנות העשרים של המאה ה-19, גרמו השלום עם צרפת והקשר הטוב יותר באמצעות ספינות הקיטור והרכבות, שטף הגירה של דוברי אנגלית. תנופת בנייה כבשה את אגן הביצות שמצפון לרצועת החוף ועל הגבעות תוך פרק זמן של 40 שנה ונבנו בתים אלגנטיים על גבי טראסות.
במחצית השנייה של המאה ה-19, נדרשו מאות משאיות עמוסות בתפוחי אדמה סחורות נוספות כדי להעבירם לנמל. עקב כך נסללו כבישים רבים וכתוצאה מכך נהרסו בתים עתיקים רבים במרכז העיר. הלחץ לפיתוח מחדש של העיר גרם לשימור מועט יחסית של בתים שקדמו למאה ה-19 ואופייה של סנט הלייר היה בעיקר בסגנון העוצרות ובסגנון הויקטוריאני.
בשנות השלושים של המאה ה-19, יזם הנציב (Constable) של סנט הלייר, פייר לה סוור, את בנייתה של מערכת הביוב העירונית ואת בנייתה של מערכת לאספקת מים נקיים לעיר, בעקבות התפרצותה של מגפת כולרה. במרכז העיר ניצב אובליסק עם מזרקה לזכרו, בעקבות מותו בטרם עת בעת כהונתו.
המאה ה-20
בשנות השבעים של המאה ה-20 בוצעה תוכנית להפיכתם של הרחובות המרכזיים של סנט הלייר למדרחובים.
ב-1995, הוצב פסל לציון חמישים שנה לשחרורה של סנט הלייר מעול הכיבוש הנאצי. הפסל הוצב במה שקרוי כיום "ככר השחרור", מול מלון "פום ד'אור", מוקד החגיגות שנערכו כאשר שוחררה ג'רזי ב-1945. במקור תוכנן הפסל להציג את שחרורם של יוני שלום, אך רעיון זה ספג ביקורות מצדם של כמה מתושבי האי שהעירו שאם היו יונים על האי בתקופת הכיבוש, הם נאכלו קרוב לוודאי על ידי החיילים הגרמנים הרעבים. לפיכך, הפסל מראה את תושבי האי מניפים את דגל בריטניה כפי שהם עשו בעת השחרור, חמישים שנה קודם לכן.
כיום ככר השחרור מהווה את מוקד חיי העיר. בעבר היא הייתה התחנה הסופית של קו הרכבת שפעל באי בשנים 1870 – 1936. עד 2007 שכנה בה לשכת התיירות המקומית.
