סיפורי סבתא
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
סיפורי סבתא (ביידיש: בּאָבּע מעשה'ס, נהגה: "בּוֹבֶּה מַייסֶס") הוא ביטוי עברי, ממקור יידישאי, שבא לתאר דברים מופרכים, לא אמינים.
לפי חוקר ספרות יידיש סול ליפצין, מקור הביטוי בספר מהמאה ה-16 שכתב אליהו בחור, ביידיש, בשם בבא-בוך, שהיה מבוסס על עלילת גיבורים איטלקית אופנתית בשם Bovo d’Antona. בבא-בוך (מבוטא בובֶה בוך), הספר הלא-דתי הראשון שנדפס ביידיש, תיאר עלילות מופלאות ולא כל כך אמינות ומכאן ההקשר לדברים מופרכים. המילה בּוֹבֵּי ביידיש משמעותה "סבתא" (בכיתוב יידיש: בּאָבּעֶ) ועם התגלגלות המושג נשכח הספר ונותר רק ההקשר של הדברים המופרכים הקשורים ל"סיפור סבתא".[1]
הביטוי קיבל גם וריאציות דוגמת: "ספר לסבתא" והן הונצחו בתרבות הישראלית. נורית יובל כתבה את "סַפֵּר לַסַבְתָא" (1991) ובין שירי להקת כוורת היה גם "לך ספר לסבתא".
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: ספורי סבתא |
- רוביק רוזנטל, "הסבתא חוטפת זפטה" בבלוג השפה העברית של מילון רב-מילים.
הערות שוליים
- ^ שלמה ליפצין "היסטוריה של הספרות היידיש", בעריכת יונתן דוד, הוצ' הכפר האמצעי, ניו יורק, 1972 (באנגלית) מסת"ב 0-8246-0124-6