סולטנות ג'והור
סולטנות ג'והור (במלאית: Kesultanan Johor או کسلطانن جوهر) הוקמה על ידי בנו של סולטאן מלאקה מחמוד שאה, אלאודין ריאט שאה השני, ששלט בג'והור בין 1528 ל-1564, וזאת אחרי נפילתה של סולטנות מלאקה ב-1511.
ג'והור הייתה חלק מסולטנות מלאקה עד שבירתה של הסולטנות נכבשה על ידי הפורטוגלים ב-1511. בשיאה, ג'והור שלטה בשטחן של ג'והור, פהנג, טרנגנו ובשטחים נוספים בין נהר קלנג ללינגי וטנג'ואן טואן, מחוז מואר, באטו פהט וסינגפור.
בתקופה הקולוניאלית, החלק היבשתי של הסולטנות נשלט על ידי הבריטים והאיים נשלטו על ידי ההולנדים, ובכך פורקה הסולטנות לג'והור ולריאו. ב-1946 החלק הבריטי הפך רשמית לחלק מהאיחוד המלאי שהצטרף שנתיים מאוחר יותר לפדרציה של מלאיה, וב-1963 לפדרציה של מלזיה. בשנת 1949, החלק ההולנדי הפך לחלק מאינדונזיה.
נפילת מלאקה ועליית ג'והור
ב-1511 מלאקה נכבשה על ידי פורטוגל והסולטאן מחמוד שאה ברח. לאחר מכן הוא ניסה מספר פעמים לכבוש מחדש את הבירה אך ללא הצלחה. התגובה הפורטוגלית לא איחרה לבוא וגרמה לסולטאן לברוח לפהאנג, משם הפליג לבינטאן והקים שם בירה חדשה. בבסיס החדש, הכוחות המלאיים המפורקים התארגנו מחדש, ואף הצליחו להוציא מספר התקפות נגד פורטוגל.
הפשיטות החוזרות ונשנות על מלאקה שכנעו את הפורטוגזים שיש להשמיד את כוחותיו של הסולטאן הגולה. ב-1526 הם הצליחו לכבוש את בינטאן. משם הסולטאן נסוג לקמפאר שבסומטרה ונפטר שנתיים מאוחר יותר. בנו השני של מחמוד שאה, מוצאפר שאה, הקים את פרק.
סולטנות ג'והור הוקמה על ידי הסולטאן אלאודין ריאט שאה השני ב-1528. בהמשך, הוא והיורש שלו נאלצו להתמודד עם התקפות חוזרות הן מצד כוחות פורטוגל והן מצד סולטנות אצ'ה.
המלחמה המשולשת
הסולטאן החדש, אלאודין ריאט שאה השני, הקים בירה חדשה בסמוך לנהר ג'והור, ומשם המשיך לשגר התקפות לשטחם של הפורטוגלים. הוא שיתף פעולה עם אחיו ועם סולטאן פהאנג כדי לכבוש מחדש את מלאקה, שבאותם ימים הוגנה על ידי מבצר א-פמוזה.
במקביל, בחלקו הצפוני של סומטרה סולטנות אצ'ה החלה לצבור כוח והשפעה בסביבת מיצרי מלאקה. לאחר נפילת מלאקה לידיים נוצריות, הסוחרים המוסלמים העדיפו לעבור לאצ'ה או לג'והור, מה שהפך את שתי הסולטנויות ליריבות.
בשעה שג'והור ופורטוגל המשיכו להיאבק זו בזו, ניצלה אצ'ה את המצב והחלה לשגר פשיטות על שני הצדדים במטרה לחזק את שליטתה במיצרים. העלייה בכוחה של הסולטנות משכה את תשומת ליבם של שני הצדדים, ובתגובה פורטוגל וג'והור חתמו על הסכם במטרה למקד את כוחותיהם בסולטנות אצ'ה. ההסכם ארך זמן קצר בלבד, ואחרי היחלשותה של הסולטנות, פורטוגל וג'והור מצאו עצמן שוב בשני צידי המתרס. תחת שלטונו של הסולטאן איסקנדר מודא, אצ'ה תקפה את ג'והור שוב ב-1613 וב-1615.
מלאקה ההולנדית
ערך מורחב – מלחמת הולנד–פורטוגל
בתחילת המאה ה-17 הגיעו כוחות הולנד לדרום–מזרח אסיה. באותן השנים ההולנדים היו במלחמה נגד פורטוגל וחברו לסולטנות ג'והור. האדמירל קורנליס מטליף דה יונג חתם על שני הסכמים עם רג'א בונגסו מג'והור במאי 1606. לבסוף, ב-1641 הכוחות המאוחדים של ג'והור והולנד ניצחו את פורטוגל. ההולנדים תקפו מהיבשה ומהים, ואילו כוחות ג'והור מהיבשה בלבד והצליחו לנצח את פורטוגל במלאקה. כשחיל המצב שבמלאקה נכנע, האוכלוסייה בעיר קטנה בצורה משמעותית בגלל רעב ומחלות שהתפשטו בה. בהתאם להסכם, ההולנדים קיבלו את השליטה על מלאקה וסביבתה, והיא הפכה לשטח בשליטתה של חברת הודו המזרחית ההולנדית, והיא נשארה בשליטה הולנדית עד חתימת ההסכם בין אנגליה והולנד ב-1824.
מלחמת ג'והור–ג'מבי
אחרי נפילת השלטון הפורטוגזי במלאקה ב-1641, ועם הירידה בכוחה של סולטנות אצ'ה (כתוצאה מהתחזקותה של הולנד), במהלך שנות שלטונו של הסולטאן עבדול ג'ליל שאה השלישי, ג'והור פעלה לבסס את מעמדה כמעצמה במיצרי מלאקה. ההשפעה של הסולטנות התגברה והתרחבה לאזור מלאקה, פהאנג, קלאנג וארכיפלג ריאו.
בזמן המלחמה המשולשת, סולטנות ג'מבי התחזקה ככוח בסומטרה שיש להתחשב בו. בתחילה, היה ניסיון ליצור ברית בין הסולטנויות שכללה רעיון לנישואין משותפים, אולם הרעיון נגנז. כתוצאה מכך, הברית בין הסולטנויות התפרקה, ובמקומה התפתחה מלחמה של 13 שנים החל מ-1966. המלחמה הפכה לאסון עבור ג'והור, שכן ב-1673 ג'מבי הצליחה לבזוז את עיר הבירה שלה. הסולטאן עצמו נמלט לפהאנג ונפטר כעבור 4 שנים. יורשו, הסולטאן איברהים (1677–1985) הצליח בסיוע אוכלוסיית הבוגים להכניע את ג'מבי ב-1679. על אף הניצחון, הסולטנות יצאה ממנה מוחלשת שכן הבוגים סירבו לחזור לארצם בעוד בני המיננגקבאו החלו גם הם להגביר את השפעתם.
אחרי הפגיעה בבירת ג'והור ב-1673, היא עברה ממקום למקום לעיתים קרובות כדי להימנע מאיום זר, ובסך הכל לאורך שנותיה של הסולטנות העבירו שליטיה את המרכז שלה פעמים רבות כדי להימנע מפירוק הסולטנות.
תור הזהב של ג'והור
במהלך המאה ה-17, עם עליית קרנה של מלאקה הפכה ג'והור לכוח אזורי דומיננטי. בנוסף, פעילות הולנד באזור העבירה סוחרים לארכיפלג ריאו שבשליטת ג'והור, ועד מהרה היקף הסחר שם עקף את מלאקה. חרף התנגדותה של חברת הודו המזרחית ההולנדית למצב, היא נאלצה לקבלו משום שיציבותה של ג'והור הייתה חשובה למסחר באזור.
סולטאן ג'והור הצליח לספק את כל הדרוש לסוחרים. תחת שלטון האליטה בג'והור, הסוחרים היו מוגנים ונהנו משגשוג. עם העלייה באספקת הסחורות השונות והעובדה שהוא נהנה ממחירים משופרים, הארכיפלג פרח. בין היתר הגיעו אליו סוחרים מסיאם, קמבודיה, וייטנאם וכל הארכיפלג המלאי.
בדומה למלאקה בשעתה, כך גם ריאו הפך למרכז ללימודי אסלאם. מלומדים מוסלמים רבים שהגיעו מהודו ומחצי האי ערב התארחו באכסניות ייעודיות, ואילו חסידי הזרם הסופי נחנכו על ידי הטריקים הרבים שהיו בריאו.
ההשפעה של הבוגים והמיננגקבאו
הסולטאן מחמוד שאה השני, האחרון משושלת מלאקה נחשב לאדם לא יציב, והתנהגותו נבלמה פעמים רבות על ידי מקורביו. אולם לאחר שנפטר הבנדהארה (מקביל לראש ממשלה) בסולטנות, מונה מחליף שלא יכול היה עוד לרסן את הסולטאן.
לאחר שנפטר ב-1699 ולא הותיר אחריו יורשים, נוצר משבר חוקתי בסולטנות. לבסוף הוחלט למנות לסולטאן את הבנדהארה עבדול ג'ליל הרביעי, שהיה בן דודו של הסולטאן שנפטר. עם זאת, רבים תחת שלטון הסולטנות חשו שהמינוי לא ראוי.
הבוגים, שמילאו תפקיד חשוב בהבסת ג'מבי שני עשורים קודם לכן, צברו בשנים שעברו השפעה רבה. מלבדם, גם בני המיננגקבאו צברו כוח דומה, לצד המלאים. המיננגקבאו ניצלו את מות הסולטאן כדי להציג יורש משלהם בשם רג'א קאסיל שטען שהוא בנו של מחמוד שאה השני. בפגישותיו עם הבוגים הוא הבטיח להם השפעה רבה אם יסייעו לו להיבחר, וכך אכן הוא נבחר להיות הסולטאן עבדול ג'ליל רחמת שאה. אולם הוא הפר את ההבטחה כשהמליך עצמו ללא ידיעת הבוגים. הסולטאן המודח עבדול ג'ליל הרביעי ברח לפהאנג, שם נרצח בידי מתנקש שנשלח על ידי רג'א קאסיל.
בנו של עבדול ג'ליל, רג'א סולימאן, ניצל את הפרת ההבטחה וביקש מדאנג פראני, מנהיג הבוגים שיסייעו לו לעלות לשלטון, וב-1722 הוא הצליח להדיח את הסולטאן המכהן ולהתמנות לסולטאן החדש, אולם הוא היה שליט בובה, ואחיו של דאנג פראני היה השליט בפועל[1].
השלטון בג'והור
סולטנות ג'והור המשיכה את שיטת הממשל של מלאקה, ולפיה הסמכות העליונה הייתה בידיו של הסולטאן, שנעזר בגוף שנקרא המג'לס (מועצת העשירים) שמטרתה הייתה לייעץ לו. האימפריה עצמה הייתה מבוזרת, וחולקה לחמישה חלקים, ביניהם חלק אחד שבשליטה ישירה של הסולטאן.
| סולטאן | שנות כהונה | הערות |
|---|---|---|
| שושלת מלאקה–ג'והור | ||
| אלאודין ריאט שאה השני | 1528–1564 | |
| מוצאפר שאה השני | 1564–1570 | |
| עבדול ג'ליל שאה הראשון | 1570–1571 | |
| עלי ג'אלה עבדול ג'ליל שאה השני | 1571–1597 | |
| אלאודין ריאט שאה השלישי | 1597–1615 | |
| עבדאללה מאייאת שאה | 1615–1623 | |
| עבדול ג'ליל שאה השלישי | 1623–1677 | |
| איברהים שאה | 1677–1685 | |
| מחמוד שאה השני | 1685–1699 | |
| שושלת בנדהארה | ||
| עבדול ג'ליל הרביעי | 1699–1720 | |
| שושלת מלאקה–ג'והור (בדעיכה) | ||
| עבדול ג'ליל רחמת שאה | 1718–1722 | |
| שושלת בנדהארה | ||
| סולימאן בדרול אלאם שאה | 1722–1760 | |
| עבדול ג'ליל מועצם שאה | 1760–1761 | |
| אחמד ריאט שאה | 1761–1812 | |
| עבדול רחמן מועצם שאה | 1812–1819 | שימש גם כסולטאן הראשון של ריאו–לינגה בין 1811–1832 |
| חוסיין שאה | 1819–1835 | |
| עלי | 1835–1877 | |
| שושלת טמנגונג | ||
| רג'א טמנגונג דנג איברהים | 1855–1862 | |
| אבו באכר | 1862–1895 | |
| איברהים | 1895–1959 | |
| איסמעיל | 1959–1981 | |
| מחמוד איסקנדר אל-חאג' | 1981–2010 | |
| איברהים איסמעיל | 2010–הווה | |
גודל האימפריה
בשעה שבה הסולטנות החליפה את מלאקה, השטח שנשלט על ידיה כלל את דרום חצי האי המלאי, חלקים מדרום–מזרח סומטרה ואיי ריאו. שטחים אלה כללו את מדינות פהאנג, מואר, יבשת ג'והור ואיי ריאו, שכולן היו ואסליות של הסולטנות. המרכז האדמיניסטרטיבי של האימפריה נע ממקום למקום, ובמשך זמן רב היה בג'והור בטרם עבר ללינגה ולריאו. מאוחר יותר הוא עבר למקום הידוע כיום בשם ג'והור בהרו.
נפילת ג'והור
סינגפור והבריטים
בשנת 1818 מונה סר תומאס סטמפורד ראפלס למושל הבריטי במערב סומטרה. הוא היה משוכנע שעל הבריטים לבסס בסיס חדש בדרום–מזרח אסיה כדי להתחרות בהולנדים. למרות שרבים בחברת הודו המזרחית הבריטית התנגדו לרעיון, ראפלס הצליח לשכנע את המושל הכללי של הודו הבריטית, לורד הייסטינגס להוציא משלחת שתחפש בסיס חדש.
כשהמשלחת של ראפלס הגיעה לסינגפור ב-29 בינואר 1819, התגלה בפניהם יישוב מלאי קטן בשפך נהר סינגפור ובראשו עמד טמנגונג עבדול רחמן, שהיה לשליט סינגפור בגלל שאחיו, חוסיין, שהה בפהאנג. למרות שהאזור נשלט רשמית על ידי הסולטנות, המצב הפוליטי שם היה בעייתי. סולטאן ג'והור, בהיותו תחת השפעת הבוגים וההולנדים, סירב להסכים להקמת בסיס בריטי באזור.
בעזרת שליט סינגפור, הצליח ראפלס להבריח את חוסיין, שחי באחד מאיי ריאו, בחזרה לסינגפור, והוא חתם על הסכם עם הבריטים[2]. לפי ההסכם, הבריטים הכירו בחוסיין כשליט הלגיטימי של ג'והור ויעבירו אליו קצבה שנתית. בתמורה, יתאפשר להם להקים בסיס מסחר בסינגפור. ההסכם אושרר ב-6 בפברואר 1819.
בתגובה, הבריטים דרשו מבנדהארה עלי להכיר בחוסיין כשליט, אולם הוא הודיע שאין לו קשר לאירועים בסינגפור וכי נאמנותו נתונה רק לשליט ג'והור שבלינגה[2].
ההסכם הבריטי–הולנדי
המתיחות בין בריטניה והולנד ביחס לסינגפור נמשכה עד 1824, אז נחתם הסכם ביניהם. על פי ההסכם, ההולנדים הסירו רשמית את התנגדותם לנוכחות הבריטים בסינגפור. היסטוריונים רבים טוענים שההסכם חילק את אזורי ההשפעה באזור, כך שג'והור חולקה למדינת ג'והור המודרנית ולמדינת ריאו–לינגה, אולם הסכם זה נחתם ללא ידיעת האצולה המקומית ובכך הועלו ספקות ביחס ללגיטימיות שלו.
מעורבות זרה
רג'א טמנגונג דנג איברהים חתם על הסכם עם פהאנג ב-1861[3]. ההסכם הכיר בגבולותיה של ג'והור, בשושלת טמנגונג ובזכות צאצאיה לשלוט בסולטנות וכן דן בהכרה והגנה הדדית בין שני הצדדים. עם החתימה על ההסכם, הפכו שרידי האימפריה שנשארה לשתי מדינות נפרדות: ג'והור ופהאנג.
ניסיונות לאחות את השברים
אובדן האימפריה
הבריטים, שהיו מודאגים מההתפתחויות, כפו על ג'והור ליישם את הסכם 1855, בו נקבע שעלי יוותר על "כל ג'והור" בתמורה להכרה בו כסולטאן. בכך חוזק מעמדו של טמנגונג איברהים. גם ההולנדים היו מודאגים מהעובדה שהסולטאן לא יציית להם או לבריטים. ב-1857, במהלך ביקור בסינגפור, הודח הסולטאן האחרון של ג'והור על ידי הבוגים.
ההתפרקות
לאחר הדחתו של הסולטאן לשעבר של ריאו–ג'והור, בחרו האצילים הבוגים בסולימאן בדרול שאה[2] לשמש כסולטאן ממלכת ריאו–לינגה ה"חדשה" שנבנתה על שרידי ריאו שנשלטה על ידי ג'והור. הסולטאן החדש חתם על הסכם עם ההולנדים[2], בו הכיר בעליונותה של הולנד. בכך, פירק את הסולטנות לשניים וויתר על חלק מהריבונות שלו לטובת ההולנדים. הגבול שנקבע בהסכם מוכר כיום כגבול מלזיה ואינדונזיה.
ג'והור ופהנג
ב-1861 טמנגונג דנג איברהים חתם על הסכם עם פהאנג[4], לפיו הוסכם על הגנה והכרה הדדית בין הצדדים. ההסכם מהווה את חלוקת האימפריה רשמית לשתי מדינות עצמאיות: ג'והור ופהנג.
העידן המודרני
בשנת 1855 בחר טמנגונג איברהים את טנג'ונג פוטרי, כפר דייגים קטן שהפך ברבות הימים לג'והור בהרו, לשמש כמרכז המנהלי של ג'והור.
בשנת 1885 ביקר הסולטאן אבו באכר בלונדון במטרה לזכות בהכרה מבריטניה בעצמאותה של ג'והור ובשלטונו. הוא התקבל בחום על ידי הממלכה ונחתם בין המדינות הסכם ידידות. לאחר מכן הוא הוכתר באופן רשמי לסולטאן ג'והור. הסולטנות המודרנית של ג'והור שלטה רק על ג'והור גופא, כשיתר מרכיביה, ביניהם סינגפור, ריאו ופהאנג פוצלו ממנה.
אבו באכר זכה לכינוי "אבי ג'והור המודרנית" בשל המודרניזציה שעברה הסולטנות במהלך שלטונו. הוא הציג חוקה חדשה, פיתח מערכת ממשל יעילה והעביר רשמית את הבירה לג'והור בהרו, שנהנתה מפריחה. בנוסף, הביקוש הגובר לפלפל שחור ולמוצרים נוספים הוביל לפיתוח החקלאות ולזרם הגירה מסין, ויצר את הבסיס הכלכלי המודרני של ג'והור.
ב-1914 נאלץ הסולטאן איברהים, יורשו של אבו באכר, לקבל אליו יועץ בריטי, ובכך הפכה הסולטנות למדינת חסות כחלק מכלל מדינות מלאיה.
מאז מלחמת העולם השנייה
במהלך שנות שלטונו של הסולטאן איברהים, עברה הסולטנות מספר גלגולים. תחילה היא הייתה פרוטקטורט בריטי, עברה דרך כיבוש יפני במהלך מלחמת העולם השנייה וכלה בהצטרפותה כמדינה לאיחוד המלאי ולבסוף בפדרציית מלאיה.
הסולטנות ממשיכה להתקיים גם כיום כחלק מוועידת השליטים של מלזיה, כחלק ממלזיה. עם זאת, הסולטאנים של ג'והור משמשים כדמויות טקסיות בלבד, ללא סמכויות של ממש.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Borschberg, Peter, “Three questions about maritime Singapore, 16th and 17th Centuries”, Ler História, 72 (2018): 31-54. https://journals.openedition.org/lerhistoria/3234
- Borschberg, Peter, "The Seizure of the Santa Catarina Revisited: The Portuguese Empire in Asia, VOC Politics and the Origins of the Dutch-Johor Alliance (c. 1602–1616)", Journal of Southeast Asian Studies, 33.1 (2002): 31–62.
- Borschberg, Peter, ed. (2015). Jacques de Coutre's Singapore and Johor, 1595-c.1625. Singapore: NUS Press. ISBN 978-9971-69-852-2. https://www.academia.edu/9672124
- Borschberg, Peter, ed. (2015). Journal, Memorials and Letters of Cornelis Matelieff de Jonge. Security, Diplomacy and Commerce in 17th-Century Southeast Asia. Singapore: NUS Press. ISBN 978-9971-69-798-3. https://www.academia.edu/4302783
- Borschberg, Peter, ed. (2015). Admiral Matelieff's Singapore and Johor, 1606-1616. Singapore: National Archives of Singapore.
- Andaya, Barbara Watson; Andaya, Leonard Y. (2001). A History of Malaysia. University of Hawai'i Press. ISBN 9780824824259.
- Borschberg, Peter (2010a). The Singapore and Melaka Straits: Violence, Security and Diplomacy in the 17th Century. ISBN 978-9971-69-464-7.
- Borschberg, Peter (2010b). "Ethnicity, language and culture in Melaka during the transition from Portuguese to Dutch rule". Journal of the Malaysian Branch of the Royal Asiatic Society. 83 (2): 93–117.
- Borschberg, Peter (2011). Hugo Grotius, the Portuguese and Free Trade in the East Indies. Singapore: NUS Press. ISBN 978-9971-69-467-8.
- (Tun) Suzana (Tun) Othman (2003). Institusi Bendahara, Permata Melayu yang Hilang. Pustaka BSM. ISBN 983-40566-6-4.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ שגרירות מלזיה בסיאול, באתר web.archive.org, 2008-04-30
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 (Tun) Suzana (Tun) Othman (2003). Institusi Bendahara, Permata Melayu yang Hilang. Pustaka BSM. ISBN 983-40566-6-4.
- ^ Ahmad Fawzi Basri, Johor 1855–1917 : Pentadbiran dan Perkembangannya, Fajar Bakti, 1988, עמ' 33–34, מסת"ב 9789679337174
- ^ Ahmad Fawzi Basri, Johor 1855–1917 : Pentadbiran dan Perkembangannya, Fajar Bakti, 1988, עמ' 33–34, מסת"ב 9789679337174
39061920סולטנות ג'והור