סגנון התחייה הרוסי
סגנון התחייה הרוסי באנגלית: Russian Revival architecture (שמות מקבילים הם: סגנון רוסי, סגנון פסאודו-רוסי, סגנון נאו-רוסי, סגנון ביזנטי-רוסי) הם מספר תנועות שונות בתוך האדריכלות הרוסית שצמחה ברבע השני של המאה ה-19 והיווה שילוב אקלקטי של אלמנטים ביזנטיים וארכיטקטורה רוסית עתיקה.
אדריכלות התחייה הרוסית קמה במסגרת העניין המחודש באדריכלות הלאומית, שהתפתחה באירופה במאה ה-19, והיא מהווה פרשנות וסגנונות של המורשת האדריכלית הרוסית. רוב אדריכלי התחייה לא שיחזרו ישירות את המסורת האדריכלית הישנה. סגנון התחייה הרוסית שולב ברציפות עם סגנונות בינלאומיים אחרים, מהרומנטיקה האדריכלית של המחצית הראשונה של המאה ה-19 ועד לסגנון המודרני.
רקע תרבותי
כמו התחייה הרומנטית של מערב אירופה, התחייה הרוסית נודעה על ידי עניין מלומד באנדרטאות ההיסטוריות של האומה. ההיסטוריציזם הדהד עם הלאומיות העממית והפאן-סלאביזם של התקופה. התיאור המאויר הראשון של האדריכלות הרוסית היה הפרויקט של אנטולי דמידוב, הנסיך הראשון של סן דונאטו והשרטט הצרפתי אנדרה דוראנד, התיעוד של הסיור שלהם ברוסיה ב-1839 . הוא פורסם בפריז בשנות הארבעים בשם Voyage Pittoresque et Archéologique en Russie. הליטוגרפיות של דוראנד מסגירות רגישות של זר לאחרות לכאורה של האדריכלות הרוסית, ומציגות כמה מאפיינים מעוותים באופן מוזר, ואף על פי שהם, בסך הכל, ייצוגים מדויקים למדי, המסמך שהוא הפיק שייך לז'אנר של ספרות טיולים ולא לחקירה היסטורית.
התפתחות הסגנון
1825–1850
הדוגמה הראשונה של התחייה הביזנטית בארכיטקטורה הרוסית והדוגמה הראשונה שנבנתה אי פעם ניצבת בפוטסדאם, גרמניה, כנסיית חמש הכיפות לזכר אלכסנדר נבסקי מאת וסילי סטסוב (בונה קתדרלת טריניטי הנאו-קלאסית, סנט פטרסבורג, אביו של המבקר ולדימיר סטסוב) . בשנה שלאחר מכן השלים סטאסוב את כנסיית המעשרות הגדולה יותר עם חמש כיפות בקייב.
הרעיון הרוסי-ביזנטי הועבר על ידי קונסטנטין תון עם אישור מכלותי של ניקולאי הראשון. סגנונו של תון גילם את רעיון ההמשכיות בין ביזנטיון לרוסיה, התואם בצורה מושלמת את האידאולוגיה של ניקולאי הראשון. האדריכלות הרוסית-ביזנטית מאופיינת בערבוב שיטות הקומפוזיציה וקשתות מקומרות של ארכיטקטורה ביזנטית עם עיטורי חוץ רוסיים עתיקים, והתממשו בצורה חיה ב'פרויקטים של תון. בשנת 1838, ניקולאי הראשון "המליץ" על ספר עיצובי המודל של תון לכל האדריכלים; אכיפה נוספת הגיעה בשנים 1841 ו-1844. [1] מבנים שתוכננו על ידי תון או שהתבססו על עיצוביו היו קתדרלת אותו האיש ה"מושיע", ארמון הקרמלין הגדול והנשקייה במוסקבה,[2] גם קתדרלות בסבאבורג, ילץ, טומסק, רוסטוב-על-דון וקרסנויארסק.
האכיפה הרשמית של האדריכלות הביזנטית הייתה, למעשה, מוגבלת מאוד: היא חלה רק על בניית כנסיות חדשות, ובמידה פחותה, על ארמונות מלכותיים. הבנייה הפרטית והציבורית התנהלה באופן עצמאי. מבני הציבור של תון עצמו, כמו טרמינל הרכבת ניקולייבסקי הפסאודו-רנסאנס, חסר מאפיינים ביזנטיים. מבט מקרוב על כנסיות שנבנו בתקופת שלטונו של ניקולי מגלה מבנים נאו-קלאסיים רבים מהמעלה הראשונה, כמו קתדרלת אלוחובו במוסקבה (1837–1845) האמנות הביזנטית הרשמית לא הייתה מוחלטת בתקופת שלטונו של ניקולאי; הוא נדיר בימינו, שכן הכנסיות הביזנטית, שהוכרזו כ"חסרות ערך" על ידי הבולשביקים, היו הראשונות שנהרסו בעידן הסובייטי.
.
שנות ה-50
כיוון נוסף שנקט סגנון התחייה הרוסית היה תגובה נגד אמנות תון רשמית, שהושפעה מהרומנטיקה, סלבופיליזם ומחקרים מפורטים של אדריכלות עממית. המבשר של מגמה זו בעיצוב הכנסיות היה אלכסיי גורנוסטאיב (בשנותיו המאוחרות יותר, 1848–1862), בולט בהמצאה מחדש של מוטיב גג האוהלים הצפוני הרוסי המוגבר במבנה הקמרון הרומנסקי והרנסאנס. דוגמה מוקדמת שקיימת באדריכלות אזרחית היא קוטג' פוגודינסקי מעץ במוסקבה, מאת ניקולאי ניקיטין (1856).
לאחר 1861
רפורמת האמנציפציה של 1861 והרפורמות הבאות של אלכסנדר השני דחפו את האליטה הליברלית לחקור את שורשי התרבות הלאומית. התוצאה הראשונה של מחקרים אלה בארכיטקטורה הייתה לידתו של סגנון "עממי" או פסאודו-רוסי, המודגמת ביצירות משנות ה-70 של המאה ה-19 של איוואן רופט (באברמצבו, 1873) ויקטור הרטמן (בית הדפוס ממונטוב, 1872). אמנים אלה, בברית עם תנועת נארודניק, עשו אידיאליזציה של חיי האיכרים ויצרו חזון משלהם של אדריכלות "עממית". גורם נוסף היה דחיית האקלקטיות המערבית ששלטה בבנייה האזרחית של שנות ה-50–1860, תגובה נגד ה"מערב הדקדנטי", נפוצו על ידי המבקר רב ההשפעה ולדימיר סטסוב.
איוואן זבלין, תאורטיקן של התנועה, הכריז כי "הסגנון הרוסי, שצמח באופן טבעי מבקתות עץ של איכרים, שמר על רוח האי-סדר היפה... היופי של בניין אינו בפרופורציות שלו, אלא להפך, בהבדל.[3] לכן מתנגדיו של רופט שהתנגדו לסגנונו, התרכזו באימוץ חלקים חיים אך לא תואמים של ארכיטקטורה עממית, בעיקר אימצו את הגגות בעלי שיפוע גבוה. עץ היה החומר המועדף, לטוב ולרע - רע, כי מבני עץ, במיוחד אלה בעלי צורה לא קונבנציונלית, לא היו ניתנים להרחבה ובעלי תוחלת חיים קצרה מאוד. מעטים מאוד שרדו עד ההווה. לטוב, כי מהירות הבנייה והמראה הלא שגרתי היו התאמה מושלמת עבור ביתני תערוכות, עמדות הכתרה ופרויקטים דומים לטווח קצר.
המגמה נמשכה לתוך המאה ה-20 ושנות העשרים שלה. (איליה גולוסוב).[4]
לזמן קצר בשנות ה-80 של המאה ה-19, גרסה פחות רדיקלית של הסגנון הפסאודו-רוסי, המבוססת על העתקת ארכיטקטורת הלבנים מהמאה ה-17, כמעט הצליחה להתקבל כאמנות הרשמית החדשה. מבנים אלה נבנו, ככלל, מלבנים עם יישום טכנולוגיית בנייה מודרנית. הם החלו להיות מעוטרים בשפע אלמנטים מהמסורת האדריכלות הפופולרית הרוסית. האלמנטים האדריכליים האופייניים לתקופה זו, כגון עמודים "כרסנים", תקרות מקושתות נמוכות, חורים צרים עם לולאות חלונות, גגות אוהלים, ציורי קיר עם עיצובי פרחים, שימוש באריחים צבעוניים ופרזול מסיבי, באים לידי ביטוי הן בחיצוניות והן בקישוט הפנימי של מבנים אלה. דוגמה טיפוסית היא המוזיאון ההיסטורי (1875–81, האדריכל ולדימיר שרווד) שהשלים את המבנים בכיכר האדומה.
1898–1917
בתחילת המאות חוותה הכנסייה הרוסית האורתודוקסית מגמה חדשה; בניית קתדרלות גדולות במיוחד בפרברי מעמד הפועלים בערים הגדולות. חלקן, כמו קתדרלת העלייה דורוגומילובו (1898–1910), שהתאימה ל-10,000 מתפללים, הושקו בפאתי מדינה שקטים שגדלו באוכלוסייתם עד למועד השלמתם. תאורטיקנים נוצרים מסבירים את הבחירה במקומות מרוחקים כאלה בשאיפה להרחיב את טווח ההגעה של הכנסייה למעמד הפועלים, בתקופה שבה מעמדות עשירים יותר התרחקו ממנו.[5] אדריכלות ביזנטית הייתה בחירה טבעית עבור פרויקטים אלה. זו הייתה הצהרה ברורה של שורשים לאומיים, נגד הכפירות האירופיות המודרניות. זה היה גם זול בהרבה מהקתדרלות הנאו-קלאסיות הגדולות, הן בעלויות הראשוניות והן בתחזוקה שלאחר מכן. הדוגמאות הגדולות ביותר מסוג זה.
גלריה
-
תחנת רכבת לושון -
בית התחרה אירקוצ׳ק -
כנסיית אותו האיש ה"מושיע", מוסקבה -
חנות גום, מוסקבה -
כנסייה רוסית בלודז׳, פולין, 1909
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Russian: Власов, В.Г., "Большой энциклопедический словарь изобразительного искусства", 2000, ст."Русско-византийский стиль"
- ^ Moscow. Monuments of Architecture, 18th - the first third of 19th century", Moscow, Iskusstvo, 1975, p.331
- ^ Russian: Власов, В.Г., "Большой энциклопедический словарь изобразительного искусства", 2000, ст."Псевдо-русский стиль"
- ^ 1923 draft
- ^ Russian: Елена Лебедева, "Храм Богоявления Господня в Дорогомилове", www.pravoslavie.ru
37754420סגנון התחייה הרוסי