נתיבי נפט
נתיבי נפט, חברה ממשלתית ישראלית, שטיפלה במאגרי הנפט בחצי האי סיני אחרי מלחמת ששת הימים. החברה ידועה בעיקר בשל פרשת השחיתות שנכרכה בניהולה, ואשר הובילה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועדת ויתקון. הוועדה ניקתה את המעורבים ממרבית הטענות.
היסטוריה
מוטי (מרדכי) פרידמן היה בעל חברה שהתמחתה בחיפושי וקידוח נפט, החל מ-1954, לאחר שנחקק חוק הנפט. במהלך מלחמת ששת הימים גויס לשירות מילואים, מתוך מטרה שיתחיל בהפקת נפט בשדה הנפט באבו רודס עוד עם שלהי המלחמה. מיד לאחר המלחמה הוחלט כי הטיפול בנפט בסיני יעשה על ידי חברה ממשלתית, והוקמה חברת "נתיבי נפט", שמחצית ממניותיה היו בבעלות משרד הביטחון והמחצית השנייה בבעלות משרד האוצר. פרידמן גויס לניהול החברה במעיין "שירות מילואים"[1]. ב-21 ביולי 1967 הועבר בפעם הראשונה נפט מאבו רודס לישראל. החברה הקימה מתקן קידוח באבו רודס ואף הקימה ליד השדה יישוב לעובדים בשם "שלהבת". עד 1973 סיפקה החברה כמחצית מתצרוכת הנפט של ישראל. עם זאת, הפקת הנפט בסיני נשמרה כסוד, והתגלתה רק עם חשיפת פרשיית השחיתות בחברה.
את פרשת השחיתות חשף הגאולוג דוד ניב ב-1971. בתחילת שנות ה-70, בעת שעבד במכון הגאולוגי, כתב ניב תזכיר שכלל שלושה חלקים. שני החלקים הראשונים עסקו בשאלות מקצועיות בנושא חיפושי נפט בים התיכון ובנושא הכלים הארגוניים לחיפושי נפט שהקימה מדינת ישראל. החלק השלישי התבסס על שמועות שהגיעו לאזניו ובתזכירו ביקש מהגורמים המוסמכים לבודקם. השמועות היו כי במקום להעסיק את "לפידות" - חברה ממשלתית לחיפושי נפט שכבר הייתה קיימת וחיפשה תעסוקה, הקים צבי דינשטיין, סגן שר האוצר באותה עת, חברה חדשה - "נתיבי נפט" שבה הועסק מקורבו, מרדכי פרידמן, כמנכ"ל. על פי הטענה, נוהלה "נתיבי נפט" בשחיתות, בזבזנות והייתה מעורבת בעסקאות שוחד. בעיתונות דווח, כי פרידמן, שכיהן קודם לכן כבעליה ומנהלה של חברת קידוחי נפט פרטית, מכר את ציודה של החברה הפרטית שבבעלותו תמורת סכום רב לחברה בשם "מדבר", אשר מצידה שילמה סכום זה לכיסו של פרידמן, מכיוון שציפתה לקבל חוזי קידוח מטעם "נתיבי נפט"[2].
בנובמבר 1971 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אלפרד ויתקון, שהיו בה חברים גם מאיר זורע ואברהם קליר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהממשלה עשתה שימוש בכלי של ועדת חקירה ממשלתית לבירור שערוריות[3]. את ניב והמדינה ייצג בדיוני הוועדה עורך הדין רם כספי. ממצאי הוועדה, שפורסמו באפריל 1972, ניקו את פרידמן ודינשטיין מהאשמות שהוטחו בהם. היו שטענו כי תלונתו של ניב הייתה כנה וכי הוא אינו אשם בהולדת הפרשה שהתעוררה על ידי גורמים אינטרסנטיים בתוך הממסד השלטוני שניצלו את תזכירו כדי לבוא חשבון עם יריביהם[4].
פרידמן מצידו התפטר מהנהלת החברה בראשית 1972. גם לאחר התפטרותו נמשכה חקירת המשטרה, ופרידמן הואשם והורשע בשורת עבירות של העלמת הכנסות ועבירה על חוקי מטבע חוץ.
מאיר גירון החליף את פרידמן בניהול החברה, ואחריו מונה כמנהל המהנדס ד"ר מיכאל קיש.
ב-1973 פגעה מלחמת יום הכיפורים בתפוקת הנפט. תושבי "שלהבת" פונו מבתיהם, ולא חזרו אליהם גם לאחר המלחמה. נכון ל-2002, 28 שנים לאחר תום המלחמה, לא קיבלו עדיין התושבים פיצויים על הפינוי החטוף[5].
בספטמבר 1975 הסכימה ישראל, כחלק מהסכם ההפרדה בין ישראל למצרים, לפנות את אבו רודס. נתיבי נפט למעשה חדלה לפעול ב-1977.
חברת נתיבי נפט אינה קיימת עוד באופן רשמי, ומופיעה כחברה ממשלתית במעמד "חברה מחוקה" במאגר רשם החברות במשרד המשפטים[6].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- עוזי בנזימן, ריח נפט, ריח הדפוס, באתר העין השביעית, 1 במאי 2013
הערות שוליים
- ^ יובל אליצור, אליהו סלפטר, "עלילות נפט: סיפור פריצת מצור הדלק על ישראל", עמ' 141
- ^ יואל מרכוס, ""יד רוחצת יד: פרשת מרדכי פרידמן מפיצה יותר ריח מאשר נפט", "הארץ", 2 בנובמבר 1971
- ^ עוז אלמוג – מ"זכותנו על ארץ-ישראל" ל"זכויות האזרח" ו"ממדינה יהודית" ל"מדינת חוק": מהפכת המשפט בישראל ומשמעויותיה התרבותיות, "המשפט"
- ^ יובל אליצור, אליהו סלפטר, עלילות נפט סיפור פריצת מצור הדלק על ישראל, עמ' 147–149, הוצאת זמורה ביתן, 1999 [1]
- ^ ערוץ 7, ממשלת גולדה ביצעה את הטרנספר הראשון למתיישבים
- ^ מ"י נכסים בע"מ
