נשיקת יד
נשיקת יד היא התנהגות טקסית של איחולי ברכה וביטוי כבוד. יוזם ההתנהגות, האדם המקבל את האיחולים, מושיט את ידו כאשר כף היד מופנית כלפי מטה. המאחל, קד קידה אל האדם המושיט את ידו ומקרב שפתיו אל פרקי אצבעות היד המושטת, בעודו אוחז בקלות את היד. במסורת המודרנית אין מגע בין השפתיים לבין היד המושטת. התנהגות זו קצרה, ומסתיימת בתוך פחות משנייה.
בעידן המודרני
במאה ה-21 הפכה נשיקת היד להתנהגות נדירה המוגבלת למעמדות גבוהים ושמרנים, ובחוגים דיפלומטים. לדוגמה, נשיא צרפת בעבר, ז'אק שיראק הפך את נשיקת היד לאחד מסימני ההיכר של התנהגותו. למרות שנשיקת היד נעלמה כמעט לחלוטין מגינוני הנימוס המקובלים ברוב מדינות אירופה, היא נפוצה יותר במדינות מרכז אירופה, במיוחד באוסטריה, הונגריה, פולין, טורקיה, ורומניה. בטורקיה נשיקת יד היא הדרך המקובלת לברך אנשים זקנים משני המינים, לאחר הנשיקה המברך ישים את ידו של המבורך על מצחו.
בכנסייה הקתולית, המאמין הפוגש באפיפיור או קרדינל, ואף איש כמורה בדרגה נמוכה יותר, ינשק את הטבעת שעל אצבע ידו. אף שכיחותו של מנהג זה פחתה בחוגים מסוימים של הכנסייה והוא נפוץ במיוחד בקרב התרבויות המזרח תיכוניות, הבולטת שבהן היא התרבות האיטלקית. בכנסייה הקתולית מקובל אף שהמאמינים מנשקים את ידו של איש כמורה שזה עתה הוסמך לכהונתו.
בישראל נשיקת יד לרבנים וצדיקים היא נוהג מקובל בקרב יהודים יוצאי יהדות ארצות האסלאם, ונוהג שכמעט אינו קיים בקרב יהודים יוצאי יהדות אשכנז. אם כי עדיין נמצא בקרב קהילות יוצאי רומניה.
בעבר
בעבר הייתה נפוצה נשיקת יד באירופה החל מהמאה ה-17, בתור מחוות כבוד כלפי אדם רם מעלה, נוהג שכמעט ולא השתמר היום, אך נפוץ יותר במזרח אירופה.
ישנו תיעוד של נשיקת יד בחליפה האסלאמית במאה השביעית.
כמו כן, במדרש מופיעה אמרה של רבן שמעון בן גמליאל, שמונה שלשה דברים בהם הוא משבח את בני המזרח, וביניהם: "שאין נושקין בפה אלא ביד"[1], שייתכן ומתייחסת גם היא למחווה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ במדבר רבה, י"ט, ג'
34244697נשיקת יד