נסרין אבו בכר
 | |
| לידה | זלפה |
|---|---|
| שם לידה | 1977 |
נסרין אבו בכר (נולדה ב-1977 בכפר זלפה.) היא אמנית פלסטינית היוצרת במדיה משולבת. יצירותיה עוסקות במעמד האישה בחברה הערבית, סוגיות של מגדר ופמיניזם, והסכסוך הישראלי-פלסטיני. סגנון העבודה שלה מאופיין במיצבים המשלבים מגוון חפצי רדי מייד וחומרי גלם תעשייתיים, עבודות ציור ווידאו-ארט. על עבודתה זכתה אבו בכר בפרס עידוד היצירה מטעם מועצת הפיס לתרבות ואמנות.[1]
בשנים 2002–2006 למדה במדרשה לאמנות בבית ברל, ובהמשך למדה אוצרות בגלריה לאמנות אום אל-פחם. היא מתגוררת בלייפציג, ועובדת גם כמורה לאמנות וכמדריכה בבתי ספר של ארגון הפליטים אונר"א.[2]
עבודתה
אבו בכר יוצרת אמנות עכשווית בחומרים מסורתיים ומקומיים. הסטודיו שלה ממוקם במחסן המשפחתי בכפר זלפה, ומגוון החפצים הביתיים והחומרים התעשייתיים המצויים בו משפיע על עבודתה. היא מרבה לצייר בצבעים תעשייתיים של אביה הסייד, ולהשתמש בבד כותנה פשוט ולא מתוח, המכונה "בד ערבי", ומשמש לרוב לתכריכים בתרבות הערבית. גם ציפיות של כריות, וילונות ישנים, שמלות, ושאר חפצים משפחתיים אליהם היא קשורה בזיכרון ובגעגוע, הופכים למצעי הציור שלה, ומשקפים את התמודדויות שלה - הן כאישה בחברה מסורתית והן כאזרחית ערבייה בישראל.[3] השימוש האקלקטי בחפצים וחומרים מקומיים-ערביים בעבודותיה, נובע מן הרצון לעסוק בחומרים זמינים מן החיים וליצור אומנות ישירה.[4]
... אני אישה ערביה ישראלית. נולדתי להורים ממעמד הפועלים. גדלתי בין זהות פלסטינית לזהות ישראלית, ואני מתמודדת פעמים רבות עם הלחץ החברתי והלחץ הפוליטי להטמיע זהות אחת, להיות חלק מקבוצה מובחנת ולתמוך בדעות מסוימות. בעבודתי כאמנית אני פועלת לטשטוש ההגדרות הפשטניות הללו. החוויה של פלסטינים החיים בישראל היא מורכבת ורבת רבדים, ובדומה לקונפליקט הפוליטי עצמו - היא מלאת ניגודים ואף מכילה בתוכה מערכת פנימית מורכבת של אפליה. ההתמודדות עם הסכסוך הערבי-ישראלי וההיסטוריה הארוכה של אלימות, עקירה והגירה הכרוכה בו, טומנת בחובה עבורי התמודדות נוספת - התמודדות עם זהותי כאישה החיה בחברה פטריארכלית....[5]
תערוכת היחיד הראשונה שלה (2011), "On This Earth What Makes Life Worth Living" במוזיאון רמת-גן, עסקה במעמדה של האישה בחברה הערבית, והיעדרותה מסדר היום הציבורי. התערוכה, ששמה לקוח משיר של מחמוד דרוויש, מעלה שאלות לגבי גבריות ונשיות ומציפה אל פני השטח את ההתנגשות בין המגדרים. אבו בכר משלבת בין חפצים "גבריים" מחוספסים ותעשייתיים, כמו חלקי בטון וצמיגים, עם חפצים "נשיים" עדינים ומסורתיים, כמו תחרה לבנה מבריקה, מגשים לבנים חגיגיים וצלחות אמייל צבעוניות. המתח בין הגברי לנשי מתבטא גם במוטיב המבט, או היעדרו, שבולט ברבות מעבודותיה – הדמויות שלה חסרות עיניים, או שעיניהן מחוקות, מוסתרות או מטושטשות. בתערוכה עוסקת אבו בכר גם במציאות הפוליטית בישראל, ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאשר היא משתמשת, בין היתר, בפאנלים של בטון המאזכרים את גדר ההפרדה.[3]
תערוכת היחיד השנייה של אבו בכר, "הנוכח נפקד" (2012), נקראת על שם חוק נכסי נפקדים, המתייחס לפלסטינים נפקדים נוכחים.[6][7] העבודות בתערוכה מבטאות את מחאתה של אבו בכר על חוסר הצדק, אי-השוויון והאפליה במדינת ישראל, וגם מתייחסות לנשים הפלסטיניות ה"נוכחות-נפקדות" בעולם פטריארכלי ושוביניסטי. גם בתערוכה זו משתמשת אבו בכר בחומרים מן המחסן המשפחתי, ומייצרת הכלאות וסמיכויות בין סמלים גבריים לנשיים וישראליים לפלסטיניים – המיצב "גדר הפרדה 2005", עשוי ממכנסי ג'ינס שלתוכם יצקה בטון מזוין שברזלים בולטים ממנו. שורות המכנסיים המבוטנים מייצגות את פועלי הבניין הערבים הבונים את ישובי היהודים אך אינם מקבלים היתר לבנות ישוב ערבי חדש.[8]
תערוכות
תערוכות יחיד
- 2011: "On This Earth What Make Life worth Living", מוזיאון רמת גן.
- 2012: "הנוכח נפקד", גלריה אום אל פחם.
תערוכות קבוצתיות
- 2006: "Intensive care", גלריית ג'וליה מ'. תל אביב
- 2006: "לחם ושושנים", גלריית מנשר. תל אביב
- 2007: "פייאטה במשרד", גלריה המשרד. תל אביב
- 2007: "לא תראו", גלריה אום אל פחם
- 2008: "ביאנלה רמת השרון לאמנים צעירים"
- 2008: "פורטרטים נשיים", פסטיבל אשה. חולון
- 2008: Memory of the future", A l`espace cuturel "Memoire de l` Avener" Paris, France"
- 2009: "29 ק"מ", גלריה אום אל פחם
- 2010: "שכנות", פסטיבל החג של החגים. חיפה
- 2011: "אופקים", מרכז התרבות ע"ש מחמוד דרוויש. נצרת
- 2013: Voices from the Interior: Palestinian Women Artist", Mana", Contemporary in Jersey City. USA
- 2013: Women in Art", festival city of Bari, Italy"
- 2013: Legends Of Time", Video Art in Castle Sargans, Museum Castle Sargans, Switzerland"
- 2014: "יופי עקור", גלריה בית חביבה
- 2015: "Voice Over 2048", פארק המסילה. ירושלים
- 2018: "מהירות מופרזת", מוזיאון חיפה לאמנות
- 2018: "להסתיר. לגלות", סדנאות האמנים. ירושלים
- 2018: "תקווה", גלריה עזה 13. יפו.
- 2021: תערוכה קבוצתית בבית הגפן בחיפה
הערות שוליים
- ^ תערוכה | תחרה ובטון, באתר הארץ, 2011-08-04
- ^ גולדפישר, זיו, "הזיכרון שלהם", זמן נתניה, 14.12.2012. עמ' 31
- ^ 3.0 3.1 הילה שקולניק-ברנר, שורפת צמיגים: נסרין אבו בכר מתמודדת עם העדרותה של האישה הערבייה, באתר הארץ, 2011-08-17
- ^ "שישי ראשון-אחרי" (קטלוג סדרת תערוכות), אוצרת: איילת השחר כהן, רמת גן: המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן, 2013. עמ' 37
- ^ קיר אמן | להסתיר. לגלות. אתר סדנאות האמנים
- ^ מרכז ידע נשים ומגדר - الحاضر غائب, באתר מרכז ידע נשים ומגדר - الحاضر غائب
- ^ לחם ושושנים | זיכרון וגאוגרפיה – שלושה אמנים פלסטינים, באתר breadandroses.org.il
- ^ לחם ושושנים | זיכרון וגאוגרפיה – שלושה אמנים פלסטינים, באתר breadandroses.org.il
32776266נסרין אבו בכר