הטיה (דקדוק)
בשפות טבעיות, הטיה היא שינוי קל בכתיב ובהגייה של מילה, שמשנה מעט גם את המשמעות שלה ונעשית על פי חוקי הדקדוק. לדוגמה, את שם את העצם "מכתב", ניתן להטות ל-"מכתבים" כדי לשנות את משמעותו מיחיד לרבים, או להטות אותו ל-"מכתבי", כדי לשנות את משמעותו, ממכתב כל שהוא למכתב השייך לדובר.
קיימים שני סוגים קיצוניים של הטיה, כאשר הרבה מההטיות ניתן לראות, כנמצאות בין שני סוגים קיצוניים אלו. הסוג הראשון הוא הטיה דקדוקית והסוג השני הוא גזירה:
- הטיה דקדוקית של מילת בסיס, בסך הכול מתאימה את המורפולוגיה של צורן הבסיס לתפקידו התחבירי במשפט. היא לא יוצרת מילים, שיכולות לקבל מונחים חדשים במילון. לדוגמה כל אחד מצמדי המילים "שולחני" ו"שולחנך", "הלכתי" ו"אלך" או "צילם" ו"צולם", יגדרו במילון בעזרת ערך בודד. הטיה דקדוקית גם יוצרת צורן, שמשמעותו ברורה באופן אוטומטי, לדובר השפה, שנתקל בו בפעם הראשונה.
- גזירה יוצרת משמעויות חדשות למילים. לדוגמה, לכול מילה מלצמדי המילים, "צילם" ו"מצלמה", "לבנה" ו"מלבן", "ביכר" ו"בכור", "חם" ו"חמין", "אדום" ו"אדמת" או "אבד" ו"התאבד", כן יהיו, או כן יוכלו להיות במילון ערכים נפרדים. הם גם יתורגמו לערכים שונים במילונים דו לשוניים. הבנת משמעות המושג, שנוצר בגזירה היא פחות אוטומטית מהבנת מושג שנוצר בהטיה דקדוקית גרידא. אולם, עדיין, חוקי הגזירה יעזרו לדובר השפה להבין את משמעותו של מושג גזור בעזרת ניסיונו בגזירות דומות. דובר השפה, שמכיר את הצמד "תקליט" - "תקליטיה" יוכל לנחש, שהמושג 'רס"פיה' הוא מקום כל שהוא, שקשור למשהו או מישהו, שמכונה 'רס"פ'. ('רס"פיה' היא המחסן של רב הסמל הפלוגתי).
- הערה: מקרים קיצוניים, בהם נראה כי למילים הנגזרות אין שום קשר משמעות, כמו "דיבר" ו"הדביר" או "מספר" ו"מספריים", מתבררים הרבה פעמים כגזירות של מילים משורשים הומונימיים. דהיינו, מילים אלו אינן גזורות אלו מאלו והן דומות על דרך המקרה. בדוגמה "דיבר" ו"הדביר", "הדביר" אינה הטיה של המילה המקראית "דיבר" אלא של מילה שאולה מאכדית ובדוגמה עם השורש "ס.פ.ר", גם כן מדובר במילים שאולות משפות שונות. עוד תופעה שמרחיקה את משמעות הגזירה ממשמעות מילת הבסיס היא תופעת ההשאלה. לדוגמה, "התאבד", אין פירושו, גרם לעצמו לאבד את הדרך או גרם לעצמו לטעות בניווט. יש כאן השאלה, שרומזת ל"הרג את עצמו".
קיומן של ההטיות גזירה מגדיל באופן משמעותי את אוצר המילים של השפות הטבעיות. לדוגמה, המשפט "עֲבוֹד, לִמְדִי, נַצְלוּ אֶת זְמַנְּכֶם", ייכתב באנגלית, באופן בו אי אפשר לדעת מתי הדובר פונה לגבר, מתי לאישה ומתי לשניהם גם יחד. ההטיות מאפשרות גם לקצר משפטים ("שְׁלַח דָאוֹנִי הַשָּׁמַיְמָה" במקום "שְׁלַח אֶת הַדָּאוֹן שֶׁלִּי אֶל הַשָּׂמִים"). לעומת זאת, ההטיות הדקדוקיות מאפשרות בקרת איכות על קליטת המסר הנשמע או הנקרא (אם לקורא או לשומע לא ברור, למשל, אם הופיעה במפשט המילה "אתם" או "אתן", הטיית הפועל שאחרי מילה זו תבהיר את העניין).
ישנן שפות, שבהן יש יותר אפשרויות הטיה של מילים, ביחס לשפות אחרות. באנגלית, למשל, תארים אינם מקבלים הטיות (אין הבדל בין "יָפֶה", "יָפָה", "יָפוֹת" ו-"יָפִים"), אך בצרפתית הם דווקא כן מקבלים. בשפות שמיות, לדוגמה, יש יכולת הטיה רבה יותר מאשר בשפות הודו-אירופיות. למעשה, בשפות שמיות, כמעט כל אוצר המילים הוא הטיות של שורשים בני שלושה עיצורים. כך לדוגמה, בעברית, שמות עצם רבים, פעלים רבים וכמה תארים הם הטיות של השורש כ.ת.ב. פירוט שמות עצם: "מכתב", "מכתבה" (שולחן כתיבה) "כְּתַב (צורת שרטוט האותיות, כמו "כתב יד"), "כְּתָב" (מסמך, כמו "כתב האמנה"), "כתובה" (חוזה). פירוט פעלים: לכתוב, להכתיב, להתכתב, לכתב, לשכתב. פירוט תארים: כתיב (ניתן לכתיבה), מכותב.
