נברתא
נברתא (שם נוסף בעברית: נבוריא ובערבית: נברתין)[1] הייתה קהילה ויישוב יהודי בגליל העליון בתקופת הביזנטים ובתקופה הצלבנית בארץ ישראל. יצחק בן-צבי, בספרו, 'שאר ישוב', ממקם אותה על "שתי גבעות בעמק בין צפת ובין הירדן, שני קילומטרים דרומה לדלתא וק"מ אחד מערבה לעמוקה"[2].
ממצאים
על הגבעה הצפונית חורבות בית כנסת ואבן המשקוף ועליה כתובת שאותיותיה נשתבשו מחמת פגעי הטבע. "באמצע המשקוף זר פרחים ובתוכו מנורה בת שבעה הקנים ושיירי עמודים, בשתי שורות, כל אחת בת ארבעה עמודים, ופיתוחי ציורים כמו אריה, ארנבת וכדומה, וענפי גפן מכל צד. גם על הגבעה הדרומית ישנן חורבות, ובוודאי עמד גם כאן בית כנסת קדמון, אולם שיירים ממשיים לא נשארו ממנו"[2]. כפי הנראה, חרב בית הכנסת בתקופת מרד גאלוס, או קרוב אליו[3].
אזכורים
ר' שמואל בר' שמשון (1211) מונה את נברתא בין המקומות שהיו בהם יותר מח' מניינים בישראל.
ראו גם
האוכלוסייה היהודית בממלכה הצלבנית של ירושלים
לקריאה נוספת
אריה גראבויס, הגליל בתקופת מסעי-הצלב, בתוך ארצות הגליל, חלק א', בעריכת ארנון סופר, אבשלום שמואלי, נורית קליאוט, הוצאת חברה למחקר מדעי שימושי אוניברסיטת חיפה בע"מ ומשרד הביטחון, 1983, עמ' 298
הערות שוליים
26643924נברתא