משק הזרחן
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש להוסיף הקדמה לערך.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: יש להוסיף הקדמה לערך. |
תכולת הזרחן בגוף היא כ-600 מיליגרם. מתוכם, 85% מצויים בשלד (עצמות)- במבנה גבישי הנקרא הידרוקסיאפטיט. בנוזל החוץ תאי מצוי בעיקר זרחן אנ-אורגני, ובנוזל התוך-תאי מצוי הזרחן בתוך חלבונים מבניים, אנזימים, גורמי שעתוק ועוד. באופן כללי, ריכוז הזרחן התוך-תאי דומה לריכוזו בנוזל החוץ-תאי.
רמת הזרחן בסרום גבוהה אצל ילודים - בין 4.8 ל-7.4 מ"ג/ד"ל, והיא יורדת בהדרגה במהלך הילדות וההתבגרות. הריכוז התקין של זרחן אצל מבוגר בסרום הוא בין 2.5 ל-4.5 מ"ג/ד"ל. רמת הזרחן בסרום אינה מווסתת בקפדנות כפי שמווסתת רמת הסידן (ראו: משק הסידן), והיא יכולה להשתנות בכ-50% במשך יממה. בבוקר, רמות הזרחן הן נמוכות, וכן רמתו נמוכה לאחר אכילת פחמימות - עקב גירוי להפרשת אינסולין כתוצאה מאכילת פחמימות המביא להכנסת גלוקוז אך גם זרחן לתוך התא.
הזרחן נספג באופן יעיל יחסית במעי הדק: מתוך סך של כ-600 מ"ג המתקבל בתזונה, בין 60% ל-80% מהזרחן נספג בחזרה בגוף. קלציטריול מייעל את הספיגה עד לכ-85%-90%.
ספיגת זרחן במעי
מרבית ספיגת הזרחן במעי מתבצעת בתהליך פסיבי, בין תאי (פארא-צלולרי). בנוסף מתבצעת גם ספיגה פעילה, טרנס-צלולרית (תוך תאית) הכרוכה בהפעלת קו-טרנספורטר נתרן/פוספט (והתלוי בפעילותו של קלציטריול), והכרוכה גם בהפעלת קו-טרנספורטר מסוג נתרן/אשלגן המספק אנרגיה והיוצר את מפל ריכוזי הנתרן הדרוש לתהליך. הזרחן החודר לתא המעי נארז בתוך מיקרו-טובולות, משונע דרך התא ויוצא למחזור הדם.
ספיגת זרחן בכליה
רמת הזרחן בסרום מווסתת בעיקר על ידי הספיגה הכלייתית. הפרשת הזרחן לשתן משתנה באופן ישיר בהתאם לצריכת הזרחן במזון, כאשר עיקר הספיגה נעשית באזור האבובית המקורבת בתהליך טרנס-צלולרי מבוקר (כנגד מפל אלקטרוכימי, בצימוד למעבר של יוני נתרן בטרנספורטר NPT2a). מכאן, שהפחתת מספר יחידות הטרנספורטר תביא להגדלת איבוד הזרחן בשתן. הגורמים המשפיעים על פירוק יחידות הטרנספורטר הם זרחן (משוב שלילי), PTH, (אשר מגביר את ספיגת הסידן אולם מעודד את הפרשת הזרחן בכליה) ופקטור הגדילה FGF23.
להפרעות שונות הקשורות במשק הזרחן, ראו: הפרעות במשק הזרחן.
ראו גם
