משה רון
| ענף מדעי | ספרות השוואתית |
|---|---|
משה (מוקי) רון (נולד ב-20 ביולי 1945) הוא פרופסור לספרות אנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, מתרגם ועורך ספרותי ישראלי.
ביוגרפיה
משה רון נולד (נולד כמשה זינגר) בשנת 1945 בפתח תקווה וגדל בתל אביב. בוגר בית הספר התיכון "אליאנס" ברמת אביב. לאחר שרותו בצה"ל למד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים למדע המדינה, לימודים רומאניים וספרות אנגלית, לאחר מכן למד ספרות אנגלית באוניברסיטת מדינת ניו-יורק בבופאלו. רון השלים דוקטורט באוניברסיטת ייל, ב-1975 וב-1980 מונה למרצה באוניברסיטה העברית. ב-1985 הפך למרצה בכיר, וב-2005 לפרופסור חבר. ב-2007 יצא לגמלאות.
עבודות התרגום הראשונות של רון התפרסמו בכתב העת 'סימן קריאה'. הוא מתרגם מצרפתית, מאנגלית ומספרדית ומרבה לתרגם ספרות אמריקאית עכשווית. ערך עם חנן חבר את סדרת "הכבשה השחורה" של ספרי סימן קריאה, ועבד כמתרגם וכעורך של הספריה החדשה. החל משנת 2002 נמנה עם עורכי "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד ומתרגם לסדרה זו[1]. משה רון מגיש את תוכנית ג'אז בשם "שחור וכחול, גאז' ועוד" ברדיו הר הצופים, תחנת הרדיו החינוכית של האוניברסיטה העברית.
בשנת 2015 זכה רון בתואר אביר המסדר האקדמאי מטעם ממשלת צרפת[2].
ספריו
- אבדות קלות, הקיבוץ המאוחד: ספרי סימן קריאה, 2003[3].
- כלים שבורים: זיכרון, זהות ובריאה ביצירת דוד שחר, הקיבוץ המאוחד, 2004.
מתרגומיו
- ספרי פול אוסטר (המצאת הבדידות; בארץ הדברים האחרונים; מוזיקת המקרה; לוויתן; עיר הזכוכית)[4].
- ספרי ריימונד קארבר (עוד סיפורים; סיפורים אחרונים; אף אחד לא אמר שום דבר; על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה; דבר קטן וטוב).
- הקובץ "שבעה סיפורי דיוקן" (2001), שגם ערך אותו והוסיף לו אחרית דבר והערות[5].
- ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון (לו הוסיף הקדמה וביאורים), הוצאת הקיבוץ המאוחד 2003[6].
- מתיאס אנאר, האזור (2013)[7].
- הארי מאתיוס, סיגריות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2010[8].
- רוברט בולניו, "בלשי הפרא" (תורגם בשיתוף עם אדם רון בלומנטל, 2011)[9].
- ז'אק דרידה, על הגרמטולוגיה (1967), הוצאת רסלינג, 2015[10].
בעריכתו
- מספריה של אילנה ברנשטיין, (איים של שקט; עם חנן חבר: שארה כסותה עונתה, 1991, דַיָה הֶנִיג (1992)).
- האנשים הכחולים: סיפורים צפון-אמריקאיים (1997).
- חמישים ישראלים קצרצרים (עם חנן חבר) (1999).
- שבעה סיפורי דיוקן, הספריה החדשה, 2001[11].
- הסיפור האמריקאי הקלאסי (אנתולוגיה), עם עובד והמפעל לתרגום ספרות מופת, 2012[12].
קישורים חיצוניים
- משה רון, באתר האוניברסיטה העברית (באנגלית)
- בועז כהן, "כשהייתי בתיכון חשבתי שספרות היא עניין של בנות", באתר גלובס, 3 באוגוסט 2009
- עמיחי שלו, "בארצות הברית האיכות נדחקה לשוליים", באתר ynet, 16 בספטמבר 2010
- משה רון, זמן הוצאה להורג: בירס בעקבות בורחס, באתר כתב העת אורות
משה רון, אולי הדבר הנכון הוא לסיים את הפארסה שנקראת "חיים", באתר הארץ, 4 ביולי 2014- משה רון, הדרכון, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2018
הערות שוליים
- ^ משה רון יערוך את ספריה לעם עם נילי מירסקי, באתר הארץ, 19 בפברואר 2002
- ^ טקס הענקת התואר אביר במסדר העיטור האקדמאי, באתר המכון הצרפתי בישראל, 4 במאי 2015
- ^ ספר ראשון לעורך והמתרגם משה רון - "אבידות קלות", באתר הארץ, 10 ביולי 2003
בני בן-דוד, עם הצפת הזיכרון, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2003 - ^ ירמי פינקוס, הבלש המצויר, באתר הארץ, 21 במאי 2008
- ^ מרדכי גלדמן, התשוקה, המוות והאמנות, באתר הארץ, 29 ביוני 2001
- ^ ניצן ליבוביץ, אופטימי, אבל עם קצה מלנכולי, באתר הארץ, 23 במרץ 2003
- ^ אלי אליהו, מתיאס אנאר עולה על הרכבת לגיהנום, באתר הארץ, 11 בינואר 2014
- ^ נעמה צאל, "סיגריות" מאת הרי מתיוס - שמרי נפשך מן המשמר, באתר הארץ, 15 ביוני 2010
- ^ מאיה פלדמן, מאיה פלדמן על "בלשי הפרא", באתר הארץ, 5 ביוני 2012
- ^ דוד הדר, "על הגרמטולוגיה": החשד על פי ז'אק דרידה, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2015 יואב רינון, ז'אק דרידה ומהותה של הדקונסטרוקציה, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2015
- ^ גליה בנזימן, כל דיוקן הוא גם דיוקן עצמי, באתר הארץ, 29 ביוני 2001
- ^ נעם גיל, ארצם של האמיצים והאמיצים פחות, באתר הארץ, 24 ביולי 2012
25918737משה רון