משה מרין
משה (מונייק) מרין[1] [2] (1905 – יוני 1943) היה ראש הקהילה היהודית והיודנראט, בגטו סוסנוביץ בתקופת השואה. הוא נספה במחנה אושוויץ.[3]
חייו
משה מרין נולד בסוסנוביץ. הוא היה נשוי פעמיים. בתו הצעירה שרדה את השואה על פי רשומות USHMM, (אנ')[4] בהינצלה על ידי איכר פולני אנונימי.[5] מרין התפרנס ממסחר לפני הפלישה הגרמנית לפולין.[6]
מלחמת העולם השנייה
לאחר כיבוש סוסנוביץ על ידי גרמניה ב-4 בספטמבר 1939, הציג עצמו מרין בפני הנאצים כראש קהילת סוסנוביץ. זאת כאשר נשיא הקהילה לייזרוביץ (לפני הפלישה לפולין) שתק בפגישה עם קצינים גרמנים. מרין דיווח מהשורה האחורית של חברי הקהילה שנעצרו ל-24 שעות בבית מרחץ ציבורי וכך מונה לתפקיד.[7] לא ברור אם לפני המלחמה היה חבר המועצה; קידומו הושתת על העובדה שהוא דיבר גרמנית.[7] כך היה בתחילת הקריירה שלו בתור ראש היודנראט בגטו סוסנוביץ ובגטו הסמוך בנדין, שני גטאות שיצרו יחדיו יחידה מינהלית אחת.[8]
גיבוש כוחו
בינואר 1940 נתפס מרין על ידי הנאצים כמנהיג המשרד המרכזי של המועצה היהודית במזרח שלזיה העילית,[9] אחראי על כ-45 קהילות יהודיות ובהן כ-100,000 יהודים פולנים. בתוך כשנה שלט על עשרות יודנרטים. מרין היה קשה במגעיו עם היהודים שהתנגדו לכיבוש, כולל הנוער הציוני, השומר הצעיר, גורדוניה ופועלי ציון. מרין סייע לנאצים בציד מנהיגיהן של קבוצות אלה.[9] הוא עשה זאת בשיתוף פעולה של המשטרה היהודית, שמנהיגה הגן על החלטותיו של מרין.[9]
מרין אימץ גישה דומה לזו של חיים רומקובסקי, ראש היודנרט של גטו לודז'. הוא סבר שעל ידי עבודה בגטו ישרדו היהודים את המלחמה. כמו רומקובסקי, ניסה מרין להצדיק גירוש של 25,000 יהודים בטענה כי ההקרבה שלהם אפשרה הישרדות של הנותרים. הוא הצהיר: "אם אבדו רק 25% כאשר היה סיכון לאובדן כולם, מי יכול לבקש תוצאות טובות יותר?"[9]
[יהודים] נדרשו להתייצב במחנה מעבר שנפתח במבנה בסוסנוביץ אשר שימש בעבר כבית ספר. משם הם נשלחו למחנות עבודה בגרמניה. השמועות היו כי מהמחנות האלה לא חוזרים ולכן ניסו כולם להתחמק מהרשימות ומהתייצבות. עמדת מוניק מרין היתה הפוכה. הוא טען כי הסיכוי לשרוד במחנות העבודה גדול יותר וכי על האמהות לאפשר לילדים לנסוע אליהם. בשנת 1941 הוא הגיע לצ'לדז, אסף כמה נשים וניסה לשכנע אותן בצדקתו. הצטרפתי אל אמי ונכחתי בפגישה. "מאמעס שיקט די קינדער" (בעברית: אמהות, שילחו את הילדים), הוא אמר. אף אחת לא השתכנעה ולצערי, גם לא אמי. חברותיה של אחותי הניה שנכללו איתה ברשימות, נשלחו למחנות עבודה סמוך לגבול הצ'כי, שם הן עבדו בבתי חרושת עבור הצבא הגרמני. העבודה לא היתה קשה, הן קיבלו אוכל ורובן נשאר בחיים.[10]
מרין נשלח לאושוויץ-בירקנאו ביוני 1943, חודש אחד לפני הטרנספורט האחרון מגטו סוסנוביץ.[11]
מקורות
- קונרד חרמץ (2003), סיוטים: זיכרונות שנים של אימה תחת השלטון הנאצי באירופה, 1939-1945. באוניברסיטת סירקיוז לחץ; מסת"ב 0-8156-0706-7, באמצעות Google ספרים.
- ישראל גוטמן (1990), האנציקלופדיה של השואה. מקמילן, מסת"ב 0028960904
- Jarosław Sobaszek, Łukasz Podlejski (2005), Żydzi w Sosnowcu-historia niepełna., Wydawnictwo מעריץ, Dąbrowa Górnicza, משה מרין, באתר OCLC (באנגלית)
- נתן א. Sternfinkiel (1946), Zagłada Żydów Sosnowca, קטוביץ, משה מרין, באתר OCLC (באנגלית)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Avihu Ronen (2010). "Merin, Mosheh". Encyclopedia of Jews in Eastern Europe. YIVO Institute for Jewish Research. נבדק ב-27 במרץ 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ JewishGen, Merin's letter to Alfred Szwarcbaum in Switzerland, in which he asks not to contact people other than himself.
- ^ Yad Vashem, Moniek (Moshe) Merin, The Central Database of Shoah Victims' Names.
- ^ (2003), Halinka Merin (daughter of Zaglebie Council chairman Moniek Merin), 1946.
- ^ USHMM (2015), Mania Ganzweich in Auschwitz.
- ^ Moshe Merin at Yad Vashem (in Hebrew) PDF.
- ^ 7.0 7.1 Trunk, Isaiah (1972).
- ^ Dawid Fischer. "The Ghetto of Sosnowiec (Srodula)". Holocaust Testimonies. PolishJews.org. נבדק ב-31 במרץ 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 Trunk, Isaiah (1972).
- ^ עדות ניצול השואה אברהם גרין בספרו זגלמביה ותל אביב, ע' 32
- ^ Yad Vashem. "Merin, Moshe (1906-1943), Chairman of the Judenratin Eastern Upper Silesia" (PDF). Shoah Resource Center. The International School for Holocaust Studies.
24728397משה מרין