מצת
מַצָּת (בעבר נוקד מַצֵּת[1]. נקרא בלשון הדיבור גם "פלאג") הוא רכיב חשמלי המשולב במערכת ההצתה של מנועי בעירה פנימית. המצת מותקן בראש כל אחד מהצילינדרים שבמנוע, ותפקידו לייצר ניצוץ שיצית את תערובת הדלק והאוויר שבצילינדר, לאחר שנדחסה על ידי הבוכנה.
המצת הוא רכיב קרמי הכולל שתי אלקטרודות מתכת מבודדות זו מזו. אחת מהן היא האלקטרודה המרכזית, העוברת לכל אורכו של המצת, והמחוברת לסליל ההצתה ("קויל") או למגנטו והשנייה היא אלקטרודה מוארקת. בתנאים רגילים תערובת הגזים שבצילינדר היא חומר מבודד.
מערכת ההצתה מייצרת מתח חשמלי גבוה, המגיע לאלפי וולטים, בין שתי האלקטרודות, הגורם ליינון התערובת, הפיכתה למוליך וליצירת הניצוץ המבוקש, בדומה לברק. הניצוץ מצית את התערובת, הצתה במהלכה נוצרים גזי שריפה, שהתפשטותם גורמת לדחיפת הבוכנה, ולמעשה לשלב ה"עבודה" במחזור פעולת המנוע.
מצתים משולבים במנועי שריפה פנימית מסוימים, אך לא במנועי דיזל, בהם ההצתה מתבצעת על ידי דחיסת התערובת בלחץ גבוה, התחממותה לרמות חום גבוהות והבאתה לידי הצתה עצמית.
שקע המצית המצוי בתא הנהג במכוניות משמש לחימום המצית החשמלי ברכב, ואין לו כל קשר למצתים שבמנוע.
מבנה המצת
בחלקו העליון של המצת קיים חיבור מתכתי, המתחבר באמצעות תיל מבודד היטב למערכת ההצתה, ממנה מקבל המצת את המתח הדרוש לפעולתו. חלקו המרכזי מורכב מחומר קרמי מבודד העוטף את האלקטרודה המרכזית בה עובר הזרם החשמלי, העוברת לכל אורך המצת. חומר זה, בדרך כלל פורצלן, עמיד בפני טמפרטורות גבוהות. בתחתיתו של המצת, החלק שבתוך תא הבערה, שתי האלקטרודות נמצאות במרווח מזערי זו מזו. במרווח זה נוצר הניצוץ. קיימת חשיבות רבה למרווח בין האלקטרודות, הקובע במידה רבה את עוצמת הניצוץ ואת יעילות עבודת המנוע.
מבנהו של המצת מאפשר חום גבוה מספיק לפעולתו, אך לא הגעה לטמפרטורות גבוהות מדי, בהן עלול להיגרם נזק לבידוד או לאלקטרודה.
היסטוריה
את הפטנטים הראשונים על מצתים רשמו ב-1898 ניקולא טסלה בארצות הברית, ריצ'רד סימס ורוברט בוש בבריטניה, למרות שיש היסטוריונים הטוענים כי המצת הראשון פותח כבר ב-1839. ב-1902 התאפשר לראשונה יישום ההמצאה, כאשר אחד ממהנדסיו של בוש פיתח את מערכת ההצתה ושילב בה מצתים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
21205555מצת