מעטפת המכס
מעטפת המכס היא מדיניות הפעלה מיסים אחידים בין ישראל והרשות הפלסטינית. מעטפת המכס היא מונח משפטי-כלכלי ישראלי שמתאר את טיב היחסים הכלכלים בין ישראל לרשות הפלסטינית. מתוקף הסכם פריז בין ישראל לרשות הפלסטינית, נקבע שהשקל הישראלי ישאר המטבע החוקי בשטחים[1] (אם כי לא נפסל המעבר העתידי למטבע פלסטיני). היות שבעת חתימת ההסכמים, לא היה רצון ליצירת הפרדה בין הכלכלות, הוסכם כי הרשות הפלסטינית לא תנהל מדיניות מיסוי ותקינה עצמאית, והרשות וישראל תנהלנה מדיניות יבוא זהה, למעט לגבי רשימת מוצרים ספציפית[2] (למשל רכב).
המשמעות של שמירת של מדיניות מיסוי זהה היא האפשרות להקמת אזור מסחרי משותף, כמו זה הקיים באיחוד האירופי או במידת מה, NAFTA. בתוך האזור המסחרי המשותף אין מיסים ומכסים על תנועות של סחורות, והדבר תורם לפעילות להורדת העלויות ושיפור כדאיות ותחרותיות של פעילות כלכלית בתוך האזור. כתוצאה מההסכם, מוצרים שיבואו עבור הרשות-הפלסטינית יוכלו להמכר (למעט סייגים מסוימים) בישראל, ולהפך. כמו גם נקבע כי הרשות לא תנהל מעברים סחורות עצמאיים[3], אך נציגיה יתפעלו את המעברים תוך פיקוח ונוכחות אנשי מכס ישראלים. בנמלים הישראלים יינתן יחס שווה לסחורה פלסטינית או שיעדה השטחים הפלסטינים. את המיסים (מכס, מע"מ והיטלים שונים) שתגבה ישראל עבורה סחורה שיעדה הרשות הפלסטינית - תעביר ישראל לרשות הפלסטינית.
הטיעון בעד ההחלטה לשמור על מעטפת מכס אחידה הוא הרצון לשמור על אזור הסחר בין המדינות. אילו הוסכם שהפלסטינים ינהלו מדיניות יבוא עצמאית, ולאור העובדה שהתל"ג שלהם נמוך יותר מהתל"ג הישראלי, הם עשויים היו להוריד את המיסים לעומת ישראל. כמו כן, הם עשויים לאמץ תקינת מוצרים שונה, ייתכן מקלה יותר, לעומת התקינה הישראלית שלרוב נצמדת לסטנדרטים החמורים של אירופה וארצות הברית. במידה והיבוא לרשות הפלסטינית היה מקבל מיסים נמוכים יותר, היה צורך למנוע מצב בו סחורה שיועדת לשטח הישראלי תיובא לרשות הפלסטינית ולאחר מכן תוכנס לישראל, ובכך תעקוף את המערכת המיסוי והתקינה הישראלית, לחמוק מתשלום מיסים ואף לסכן את האוכלוסייה הישראלית. יצוין כי בעת חתימת ההסכם, התנועה בין אזורים בשליטת היה חופשית למדי שכן המחסומים עוד לא הוקמו וישראל עוד התנגדה להקמת גדר הפרדה.
עד שנת 2000 לא עמד מכשול בגבול בין שטחי ישראל לרשות הפלסטינית, ולמרות הדרישה החוקית להיתר כניסה לישראל, עובדים פלסטינים רבים הסתננו באופן חופשי לשטחי ישראל. לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, ישראל נאלצה להתגונן מפני חדירה מוגברת של מחבלים לשטחי המדינה, ולצורך כך הקימה מחסומים פנימים וכן שיפרה את הבידוק בנקודות הכניסה לישראל על ידי הקמת מעברים מסודרים למעבר בין שטחי הגדה שבשליטת צה"ל לשטחי מדינת ישראל. החל משנת 2005 הוגדרו חמישה מעברים בהם בלבד[4] מותרת כניסת סחורות (יבוא מסחרי מחו"ל וסחר מול ישראלים) שיעדן הוא שטחי הרשות הפלסטינית. כניסת סחורות שיעדן התנחלויות ישראליות יהודה ושומרון מותרת אף היא רק דרך מעברים מוסדרים בלבד, אך הבידוק בהן אינו קפדני כמו זה שבמעברים לסחורה פלסטינית.
לקראת ההתנתקות ב-2005, עלה הרעיון לנתק את מעטפת המכס בין ישראל לרצועת עזה, כחלק מניתוק סמלי הריבונות הישראלית על הרצועה[5][6]. בדיון שנערך בנושא תחת רה"מ אריאל שרון, שר האוצר דאז נתניהו תמך בניתוק רצועת עזה ממעטפת המכס המשותפת, לעומת התנגדו לכך שר התמ"ת דאז אהוד אולמרט, שמעון פרס וחיים רמון[7]. בסופו של דבר, שרון נאלץ לשמר את מעטפת המכס, היות שהבנק העולמי וקרן המטבע לחצו על ישראל לעמוד במחויבויותה מהסכם פריז (הנספח הכלכלי) וכן עקב התנגדות מדינות שונות והרשות הפלסטינית ליצירת בידול מכוון בין הגדה לרצועת עזה[8]. למרות זאת, מעבר ארז מופיע ברשימת מעברי הגבול החיצוניים למדינת ישראל, למרות שלצורך מעבר בו אין צורך בדרכון, אלא רק תעודת זהות (למעט אזרחים זרים).
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ סעיף IV, תת-סעיף 10א. נספח V: פרוטוקול בנושא יחסים כלכליים, הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה
- ^ רשימות א1 ו-א2 לנספח V: פרוטוקול בנושא יחסים כלכליים, הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר יהודה ושומרון ורצועת עזה
- ^ סעיף III, תתי סעיפים 13-14. נספח V: פרוטוקול בנושא יחסים כלכליים, הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר יהודה ושומרון ורצועת עזה
- ^ הודעה בדבר קביעת נקודות מעבר טובין (יהודה והשומרון), התשס"ה- 2005, אתר צה"ל, 9 באוגוסט 2005
- ^ גידי גרינשטיין, להתנתק מעזה גם כלכלית, באתר הארץ, 20 ביולי 2005
- ^ אפרים קליימן, תנו לפלשתינאים להחליט, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2005
- ^ נתניהו ואולמרט התעמתו בדיון על הרצועה אתר וואלה, 3 באוגוסט 2005
- ^ אם לא הגיע הזמן לביטול מעטפת המכס? מכון ראות, 14 ביולי 2005
