מסילת הרכבת חוצת סהרה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מסילת הרכבת הטרנס-סהרית
Trans-Saharan Railway
תוכנית מסילת הרכבת הטרנס-סהרית מ-1890
תוכנית מסילת הרכבת הטרנס-סהרית מ-1890
מידע כללי
מדינה אלג'יריה
מידע על ההקמה
עלות כ-5.7 מיליארד פרנק
חברה בונה עד 1942: "החברה הכללית הטראנס-סהרית" (אנ')
מ-1942: Merniger
התחלת בנייה 1928
סגירת הקו 1942
מידע על הקו
תחילת הקו אוראן
סיום הקו דקר
אורך הקו 3,500 ק"מ
רוחב המסילה 1.44 מטר
דפו קטרפילר
לוגו של חברת בניית המסילה Compagnie générale transsaharienne

מסילת הרכבת הטרנס-סהריתצרפתית: Chemin de fer transsaharien) היא מסילת רכבת שהחלה צרפת לסלול לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה, כדי לקשר את אלג'יריה עם מחוזות אפריקה המערבית הצרפתית שמעבר למדבר סהרה. בניית המסילה התבססה על תוכנית שהוכנה בשלהי המאה ה-19 ומטרתה הייתה לשפר את המסחר של מדינות צפון אפריקה עם מדינות מרכז ומערב אפריקה וכן לשפר את יכולתו של צבא צרפת להגן על הטריטוריות הצרפתיות באפריקה המערבית. מימוש התוכנית החל לפני מלחמת העולם השנייה והתגבר תחת משטר וישי כשלקידום הפרויקט העסיקה חברת הבנייה עובדים זרים מהקולוניות הצרפתיות באפריקה וכן עובדי כפיה שכללו שבויים "רפובליקנים" ממלחמת האזרחים בספרד ויהודים בני הקהילה האלג'יראית. הבנייה הופסקה לאחר שחרור אלג'יריה על ידי כוחות בעלות הברית.

רקע

ערך מורחב – יחסי אלג'יריה–צרפת

ב-1830 פלשה צרפת לאלג'יריה ובמשך מספר שנים הרחיבה את אחיזתה במדינה, תוך התמודדות מול התנגדות של תנועת התנגדות מקומית, עד להשלמת הכיבוש בראשית המאה ה-20. לאחר הכיבוש פעלה צרפת על מנת לבסס את אחיזתה במדינה על ידי הקמת תשתית של רכבות וכבישים. הניסיון לבנות תשתיות בדרום המדינה נתקל, מצד אחד, בסביבה עוינת של מדבר נרחב כמעט ללא מקורות מים או נאות מדבר ומצד שני שלטו באזור שבטי טוארג שהתנגדו לפעילות הפיתוח של הצרפתים.

בנוסף לשליטה באלג'יריה הרחיבה צרפת את אחיזתה ביבשת אפריקה ובשלהי המאה ה-19 השתלטה על אזור נרחב במערב אפריקה בו הקימה את הפדרציה של אפריקה המערבית הצרפתית. בהמשך הרחיבה צרפת את אחיזתה עביבשת ל ידי הקמתה של הפדרציה של אפריקה המשוונית הצרפתית.

מטרות המסילה

המסילה נועדה לשפר את המסחר בין מדינות צפון אפריקה ומחוזות אפריקה המערבית הצרפתית. בין השאר התכוונו המתכננים לאפשר הובלת פחם, ממכרות שהתגלו בעיירה קנדסה (אנ') שמדרום לאוראן, לנמלים בחופי הים התיכון ומשם לצרפת. כמו כן שאפה ממשלת צרפת להשתמש במסילה כדי לשפר את הנגישות של צבאה, שהחזיק חיל מצב גדול באלג'יריה, לטריטוריות הצרפתיות באפריקה המערבית שהיו מבודדות וחשופות לתקיפה מהים על ידי הצי הבריטי.

חלופות המסילה

חלופת בניית המסילה נבחנה מול בניית דרכים חוצות סהרה והדעה הרווחת הייתה שלרכבת יש יכולת נשיאת מסעות גדול יותר.

כמו כן נבחנו מספר חלופות למסלול המסילה: מערב אלג'יריה, מרכזה ומזרחה כשלכל חלופה היתרונות והחזרונות שלה. בסופו של דבר הועדפה החלופה המרכזית שעברה בשטח מישורי יחסית ודרשה השקעה נמוכה יותר.

תכנון המסילה

התכנון הראשוני של המסילה הטרנס-סהרית הוכן ב-1873 על ידי מהנדסים צרפתים, בהובלתו של חוקר אפריקה פול סולייט (אנ') והוא הוצג לשר המושבות הצרפתי (Ministre des Communications et Colonies)[1].

ב-1879 הציג המהנדס הצרפתי ארמאנד דופונצ'ל (צר') תוכנית מסילה מעודכנת לפיה עלות בניית המסילה תהייה כ-600,000 פרנק לקילומטר. על בסיס התוכנית אישר השר לעבודות ציבוריות (Ministre des Travaux Publiques), שרל דה פרייסינט (צר'), הקמת "ועדה עליונה" לבחינת התוכנית ובסופה אישרה ממשלת צרפת תקציב של 600,000 פרנק לביצוע סקר היתכנות.

על בסיס אישור זה יצאו במהלך 18801881 2 משלחות לדרום אלג'יריה, מלוות בחיילים מצבא צרפת בפיקודו של לוטננט קולונל פול פלטרס (צר'), כדי להתחיל במדידות. המשלחת הראשונה השלימה משימתה אולם המשלחת השנייה הותקפה על ידי לוחמים משבטי טוארג שטבחו ברבים מחברי המשלחות (כולל מפקדם פלטרס) ומנעו את השלמת הסקר. אירוע זה עצר את המשך העבודות על במסילה לשנים רבות.

ב-1911, לאחר ששבט הטוארג דוכא, חידש הסנטור הצרפתי אנדרה ברטלוט (צר') את ההכנות לבניית המסילה וב-1923 אושרה התוכנית על ידי ממשלת צרפת. ב-1928 חוקקה ממשלת צרפת חוק להקמת "משרד חוצה סהרה" בראשות אדוארד דה וורן (צר').

בניית המסילה

טרום מלחמה

לאחר האישור ב-1923 הוקמה "החברה הכללית הטראנס-סהרית" (אנ') שנועדה לנהל את המיזם. העבודה לבניית המסילה החלה אך בהיקף מצומצם מאוד בעקבות השפל הכלכלי שפקד את צרפת בשנות ה-30. העבודות החלו משני צידי הקו כשבצד האלג'ירי החלו העבודות בנמל אוראן והמשיכו דרומה לעיר קולון-בכר (אנ')[2]. במקביל החלה הסלילה מהעיר דקר, סנגל מזרחה לעיר במקו, מאלי.

מלחמת העולם השנייה

ב-1940, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ועליית משטר וישי לשלטון בצרפת, נשקלה, שוב, התוכנית המלאה לבניית המסילה וזאת מתוך רצון לנצל משאבים בצורה יעילה יותר וכן לאפשר גיוס מהיר יותר של צעירים מהקולוניות הצרפתיות לצבא צרפת[3]. הדיונים על מימוש התוכנית המלאה כללו פניה לחברת הרכבות הצרפתית SNCF לקבלת חוות דעת מקצועית. הדיונים נמשכו עד מרץ 1941 אז ניתן האור הירוק לחידוש העבודות כשלשם כך הוקמה חברה בשם Merniger[4] לניהול העבודות. בשלב זה צמחו ההערכות לביצוע העבודה לכ-1.5 מיליון פרנק לקילומטר או כ-5.7 מיליארד פרנק לכלל הפרויקט והסכום אושר, ברובו, על ידי ממשלת צרפת[5] כשהנהלת החברה הבונה נאלצה למכור איגרות חוב לתושבי צרפת כדי לגייס את יתרת הסכום.

אורך המסילה המתוכנן היה כ-3,700 ק"מ (כולל הסתעפיוית) והיעדים שהוצבו לחברה היו מאוד אגרסיביים והתייחסו להספק סלילה של כ-500 ק"מ בשנה (כ-1.5 ק"מ ביום) כשבקצב זה זמן הסלילה המשוער היה 6–7 שנים. אורך המסילה היה ארוך מהמתוכנן וזאת לאחר שהוחלט לעקוף מכשולים קרקעיים כדי להימנע מעבודות תשתית על גשרים וחפירים. התוכנית הייתה להניח את הפסים על גבי סוללה נמוכה כדי למנוע סחיפה ולהשתמש באבנים שיאספו מהסביבה.

לאחר מספר חודשים התברר שהחברה לא עמדה בתחזיות ובחודשים שלאחר תחילת העבודות נסללו רק 45 ק"מ ובדצמבר נחנך הקטע הראשון של המסילה[6]. בעקבות השלמת החלק הראשון הועלו טענות על איכות ירודה של הסלילה וקיצורי פינות. טענות אלו התייחסו לגשרים ללא בסיס מספק, תחנות רכבת ללא אספקת מים,

הפרויקט המשיך גם לאחר כיבוש אלג'יריה על ידי בעלות הברית אולם תחת פיקוח של האמריקאים וכן נציגים של ארגונים סוציאליסטים, שפעילותם צומצמה במלחמה, שהגיעו לבדוק את תנאי העבודה של הפועלים.

עם סיום המלחמה ב-1945 שוחררו כל הפועלים לבתיהם והוחלפו על ידי שבויים גרמנים ואיטלקים. ב-1949 החליט משרד התחבורה הצרפתי לסגור את הפרויקט לחלוטין לאחר שנסללו כ-260 ק"מ בחלוקה הבאה:

  • 160 ק"מ באלג'יריה.
  • 62 ק"מ בדרום סהרה.
  • 36 ק"מ לאחר המלחמה.

במאה ה-21 חודש התכנון של המסילה הטרנס-סהרית (שמגמתה מזרח-מערב)[7].

כח העבודה

החברה הבונה השתמשה בשירותיה של חברת כח אדם בשם "חברת עובדים זרים" (צר') כדי לקלוט לעבודה כ-4,000 עובדים. קבוצה זו כללה כ-2,000 עובדים מהקולוניות הצרפתיות שחיו בצרפת וגויסו כחלופה לשירות צבאי, כ-2,000 שבויים רפובליקנים וחברי הבריגדות הבין-לאומיות שנלחמו נגד המשטר הפשיסטי בספרד במסגרת מלחמת האזרחים בספרד וכן גברים חברי הקהילה היהודית של אלג'יריה[8]. תנאי החיים במחנות העובדים היו קשים ורבים נפטרו מהחום, המחלות, עקיצות נחשים וצמא כשאחד מהשבויים הספרדים תיאר זאת כך:

ה"מקצוע" החדש שלנו היה חפירה. נשלחנו ארבעה קילומטרים מנווה המדבר כדי לפנות את החול מדיונה ענקית באורך של יותר מ-2,000 מטרים. הטמפרטורה הייתה מחניקה, יותר מ 40 מעלות בצל, והמים נדירים וחמים. כאן החלו דיזנטריות, התקפי מלריה, הקאות וכאבי ראש קשים. המחנה שלנו, שהיה חצי צבאי וחצי אזרחי, כלל שלושה תריסר אוהלים תחת השמש הקופחת כשאנחנו מוקפים חולות, אבנים, נחשי צפע ועכבישי טרנטולה. כמה חברים ננשכו על ידי העכבישים הענקיים האלה שהארס שלהם גרם לנפיחות וכאב גדולים

קונראדו ליסקאנו 1939

.

תנאי העבודה הקשים הביאו למחלות רבות בקרב העובדים וליעילות עבודה נמוכה[9] ובסופו של דבר הציעה הנהלת Merniger לשחרר את פועלי הקולוניות, להשאיר בעיקר את הספרדים ולשפר את תנאיהם ומשכורתם. כמו כן נבחן היחס האכזרי של המשגיחיחם לפועלים וחלק מהמשגיחים הוענשו.

בשלהי 1942, לאחר כיבוש אלג'יריה על ידי בעלות הברית שופרו תנאי העובדים והוצעה לפועלים הספרדים אופציה לעבור למקסיקו אולם רובם העדיפו להישאר באלג'יריה.

תשתיות וציוד נוסע

לרכישת קרונות וקטרים פנתה חברת הבנייה לחברה האמריקאית קטרפילר. על אף היותו של משטר וישי בצד המתנגד לבעלות הברית הסכימה ממשלת ארצות הברית, בראשות הנשיא פרנקלין רוזוולט, לאשר את המכירה למען קידום הפיתוח באפריקה. במקביל פנתה החברה לפורטוגל כדי לרכוש ציוד יד שנייה.

כדי לעמוד ביעדים שהוצבו לחברה פורקו פסי רכבת של מסילות צדדיות בצרפת ונשלחו לאלג'יריה. דבר זה עורר מחאה של תושבי צרפת והממשלה נדרשה לפרסם בעיתונות פנייה לתושבי צרפת לגלות הבנה וסולידריות עם הקולוניות באפריקה.

קישורים חיצוניים

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ המסילה תוכננה כמקבילה למסילת הרכבת קהיר - קייפטאון (אנ') שתכננו הבריטים באותה תקופה
  2. ^ שתי הערים במערב אלג'יריה
  3. ^ האופציה של העברת תושבי הקולונות לצרפת בדרך הים לא הייתה אפשרית בגלל השליטה של הבריטים בים
  4. ^ ראשי תיבות של "הרכבת הים תיכונית-ניז'ר" - Chemins de fer Méditerranée-Niger
  5. ^ היה זה הפרוייקט האזרחי היקר ביותר שאישרה ממשלת צרפת באותה תקופה
  6. ^ נטען שגם החלק שהושלם התבסס על תשתית שכבר הונחה לפני המלחמה
  7. ^ תכנון מסילת הרכבת הטאס סהרית, באתר globalconstructionreview.com, 2017
  8. ^ בכל אלג'יריה נשלחו כ-2,000 יהודים למחנות עבודה. לא ברור כמה מהם עסקו בבניית מסילת הרכבת
  9. ^ כ-50% מהעובדים מהקולוניות נעדרו באופן קבוע מהעבודה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35221629מסילת הרכבת חוצת סהרה