מנסבדר

מנסבדר (מפרסית: منصبداری) הייתה דרגה ממשלתית שניתנה בתקופת האימפריה המוגולית לאריסטוקרטיית הלוחמים כחלק מהשיטה האדמיניסטרטיבית באימפריה.

הדרגה שהייתה אישית ולא הועברה בירושה, כללה אחריות למספר חיילי רגלים או פרשים הכפופים למנסבדר והיה עליו להעמידם לרשות הקיסר בכל עת שנדרש לכך, הדרגה מנסבדר כללה הקצאת מנסב - נחלה שגודלה מספיק לתחזק את כוח האדם, הסוסים והציוד הנדרשים בכמות שהוגדרה.

השיטה, שמקורה בפרס, אומצה על ידי באבור, הפכה לנפוצה בימי הומאיון ומוסדה על ידי הקיסר המוגולי אכבר. בתקופת אכבר נקבעו 33 דרגות מנסבדר, החל באלו שקיבלו שטח אדמה המספיק לכלכלת 10 חיילי רגלים וכלה באלו (ממשפחת המלוכה או מקורביה) שקיבלו שטח שיספיק לכלכל 10,000 חיילי רגלים ופרשים (ובמקרים נדירים אף נחלות גדולות יותר). גם פקידים בכירים בממשל קיבלו דרגות מנסבדר והיו צריכים להעמיד חיילים לרשות הקיסר, אם כי לא היו חייבים לעמוד בראש הכוח בעת מלחמה.

להבדיל מהנהוג בשיטה הפיאודלית, הלוחמים לא היו חייבים להיות בני הנחלה שבשליטת המנסבדר והמנבסדר גייס אותם בכל מקום שרצה או שקיבל משר-הצבא מכסת חיילים ואותם צייד ותחזק.

על מנת לאפשר למנסבדר להחזיק את החיילים והסוסים, קיבל המנסבדר מהקיסר ג'אגירים(אנ') (כפרים ששילמו מס) שלא עברו בירושה. המנסבדר היה גובה מיסים מהכפרים שבשטח המנסב (לרוב על ידי אחוזים מהיבול) חלק מהכסף שנגבה שימש אותו ובו היה מחזיק את צבאו ואת חצרו הוא וחלק הועבר לחצרו של אכבר. מנסבדר שפיקד על פחות מ-1,000 לוחמים נקרא אמיר; מנסבדר שפיקד על 1,000 לוחמים או יותר נקרא "אמיר-י כביר" (אמיר גדול); וכאלו שפיקדו על 5,000 לוחמים ויותר כונו "אמיר אל-אומראא'" (אמיר האמירים). מאחר שעלות אחזקת פרש וסוסו גבוהה בהרבה מעלות אחזקת חייל, המנסבדרים ומעמדם הובחנו גם על פי היחס שבין מספר הפרשים ומספר חיילי רגלים שתחת פיקודם.

קידום, השעיית או פיטורי מנסבדר היו מסורים בלעדית בידי הקיסר, לרוב תיגמל הקיסר נאמנות והצטיינות בהגדלת המנסב. השיטה לא כללה הורשת התארים והאדמות אם כי הרכוש הצבור בידי המנסבדר היה עובד בירושה. במקרה של נפילת האב בשדה הקרב או פטירתו הייתה המשפחה מנושלת מיידית מנכסיה ואלו היו מועברים למנסבדר חדש שמונה על ידי הקיסר. בסיס השיטה קבע כי כל בן של מנסבדר היה צריך להתחיל מחדש ולנסות לקבל מהקיסר הקצאת מנסב, אם כי היו שושלות של מנסבדרים נאמנים, שבהן כל דור חדש של בני המנסבדר המתאימים, שהוכיחו את נאמנותם וחשיבותם, קיבלו הקצאת אדמות מנסב ומונו כמנסבדר.

המנסבדר היה המושל המקומי של השטח אותו קיבל אולם למניעת צבירת כוח רב מדי, העבירו את המנסבדרים מעת לעת ממקום למקום. בפועל, לא היו מרידות של מנסבדרים נגד השלטון המרכזי כך שהשיטה יכלה להמשיך להתקיים.